מותו של ליפשיץ בגיל 75 מעורר עצב גדול: האם גם את בני הדור הזה אנחנו מתחילים לאבד? כנראה שכן, אבל יש לזכור שליפשיץ חי בין דורות. בשיחה האחרונה אותה ניהלתי אודותיו עם חברנו המשותף, בן דורו, דיברנו גם על שלום חנוך, יבדל לחיים ארוכים. החבר המשותף לא ידע הרבה על שלום חנוך, לעומתו אייר ליפשיץ את עטיפתו המדהימה של אלבומו של חנוך "רק בן-אדם". דיוקן חנוך שצייר הוא זעקה טהורה. עוצמתו גוברת על עצמת האלבום ואולי הייתה אחראית במידה מסויימת לאי הצלחתו. אנשים שרכשו את "רק בן-אדם" ידעו שהם מצפים למשהו יותר זועם, יותר חזק, יותר צעיר.
כמו כל אמן צעיר, ליפשיץ נתן כבוד עצום לאמנים שהשפיעו עליו. בראיון ל-הארץ לפני שנים אחדות אמר על איוון שוואבל "הוא הרשם הכי טוב בעולם, כל רישום שלו כמעט משפיל אותי". בביקור אותו ערכה דנה גילרמן בביתו של ליפשיץ לשם אותו ראיון, הבחינה במגמה מפתיעה ברישומים אותם רכש לאוספו הפרטי. “באופן מעניין למדי,” כתבה, "בניגוד לתדמית של ליפשיץ הבוטה, האגרסיבי, הרישומים וההדפסים שרכש הם עדינים וליריים”.
העדינות והליריות היו נוכחות גם ביצירתו, תמיד, נסתרות ומתגלות בה כמו הרגש העמוק הנחבא ביצירותיו של מוצרט ומציץ רק לפרקים מתוך נהרות הסוכר שלהן, מעניק להן ערך שאין לתארו. הן הביעו את הבגרות המסתתרת בתוך נפש צעירה של ממש. בגרות עמוקה, בגרות בטרם עת שבשילוב עם היפוכה עשתה את יצירתו של האיש הזה לאחת המתנות הגדולות ביותר שנתנה לנו האמנות הישראלית.
