"ההלכה היהודית מעמידה ארגז כלים מרשים דיו כדי לחלץ אשה מעולו של בעל סרבן גט מקום בו הנישואין הם קליפה ריקה מתוכן. כך לגבי העילה הנדרשת לשם חיוב וכפיית גט וכך על-מנת לזרז בעל סרבן במתן גט (לדוגמה, חיוב במזונות מוגברים מכוח הכלל 'מעוכבת מחמתו להינשא'). הכלים בנמצא וכל שמתבקש הוא, כי בית הדין הרבני יושיט היד ויטול את הכלי המתאים". כך אומר שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית.
הדברים נאמרו בשולי פסק דין בו בג"ץ דחה (יום ג', 31.5.11) עתירה של אישה על חיובה לשלם 60,000 שקל לבעלה לשעבר תמורת הסכמתו לתת לה גט. הסכום נקבע בין בני הזוג ואושר בידי בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ובית הדין הרבני הגדול.
האישה טענה, כי פסק הדין הרבני יוצר עילה הלכתית חדשה שלא היה מעולם כדוגמתה, לפיה לבעל יש זכות לקבלת פרס כספי בשל "הסכמתו" להתגרש מאשתו. במקרה זה ניתן הפרס - כך נטען - לבעל מעגן. מדובר, טענה, "בליקוי מאורות של ממש". לדבריה, אין כל הלכה המפצה בן זוג על הסכמה להתגרש, לא בדין העברי ובוודאי שלא בדין האזרחי. בפני בית הדין עמדו כל הנתונים הנדרשים כדי להביא לחיוב הבעל בגט, כך שהסכמתו לתת גט אינה צריכה לזכות אותו בפיצוי כלשהו.
לעומת זאת הסביר בית הדין הגדול, כי אין בפסק הדין כל חידוש הלכתי. לדבריו, הבסיס המשפטי לחיובה של האישה בתשלום הוא הסכמתה. בית הדין האזורי קבע שאין לחייב את הבעל בגירושין, ולכן לא הייתה אפשרות לחייבו לתת לה גט. הסכמת הצדדים הייתה, הובהר, הבסיס המשפטי היחיד לחיוב בפיצוי שהטיל בית הדין על האישה, ובלעדיה לא ניתן היה לחייב את האישה בפיצוי. על כן, פסיקת בית הדין לא יצרה זכות הלכתית חדשה.
השופטת
מרים נאור קבעה, כי מדובר בשאלה עובדתית והלכתית המצויה בתחום סמכותו של בית הדין הרבני, ולפיכך בג"ץ לא יתערב בפסיקתו לפיה האישה הסכימה לשלם את אותו סכום. נאור הוסיפה:
"עם כל אי הנחת מן הרעיון של קניית גט בכסף, נראה כי למרבה הצער מדובר במעשה הקורה בדרך זו או אחרת יום יום. מעשה שבכל יום הוא שבן זוג המשתוקק לסיים את חיי הנישואין אך בן הזוג האחר אינו מסכים לכך - 'משלם' בוויתורים כספיים. כך קורה למשל כאשר בן הזוג מוותר על זכויות ממוניות אלו או אחרות להן הוא זכאי על-פי דין. הדברים נעשים לעיתים קרובות מחוץ לכתלי בתי המשפט אך גם בתי המשפט או בתי הדין מפשרים לא אחת בעניינים של ממון, במסגרת עשיית הסדרי גירושין בהסכמה".
