השופט
יורם דנציגר אשר ישב גם הוא בהרכב, ציין כי חוסר התיעוד של עדותו של עד המדינה בא לידי ביטוי במקרה דנן בכך שמפגשים ושיחות שקיימו החוקרים עם עד המדינה לא תועדו ורק בדיעבד הוכנו זיכרונות דברים על-ידי החוקרים, בעיצומה של חקירתו הנגדית של עד המדינה.
"ניתן להבין כשל חד פעמי בתיעוד, אך קשה לקבל כשל כה רצוף באי תיעוד ובטעויות בשיקול דעת", ציין והוסיף כי אומנם בית המשפט המחוזי קבע כי אין מדובר בכשל הפוגם ללא תקנה בהגינות ההליך הפלילי, אולם מדובר במחדלי חקירה חמורים שאין להקל בהם ראש.
בשולי דבריו ציין השופט דנציגר את הצעת השופט עמית אשר העיר כי במקום להסתמך על עדות של עד מדינה וממנה 'לצאת' אל הראיות החיצוניות, יש להתחיל בראיות החיצוניות ולהסתמך על עדות עד המדינה באופן המשאיר אותה כ"תוספת הנדרשת כדי להסיר ספק סביר" בלבד.
"לפי גישה זו ניתן להפוך את היוצרות, כך שעדות עד המדינה תהווה את הסיוע הנדרש לשם הרשעה ולא את הבסיס לה. לדידי, במקרים בהם אין בעדות עד המדינה גרעין של אמת או במקרים בהם מתקבלת המסקנה כי עדות זו אינה קבילה, אל לו לבית המשפט להעניק לה כל משקל, והוא רשאי לבסס את הרשעת הנאשם, ככל שניתן בנסיבות העניין, על מכלול הראיות האחרות בתיק, בכפוף לדיני הראיות ולפסיקה", כתב.
עם זאת, העיר כי במקרים בהם התבסס בית המשפט על עדות עד המדינה כעדות יחידה להרשעה, אין מקום לסטות מהפסיקה הנוהגת ומהוראות החוק הברורות לעניין זה.