כאשר אדם מבצע עבירה ואינו חדל ממנה גם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, יש להביא בחשבון בעת גזירת דינו גם את הזמן בו המשיך בביצוע העבירה לאחר שהואשם בביצועה. הגשת כתב האישום אינה עוצרת את מירוץ הזמן של ביצוע עבירה נמשכת. כך קובעת (יום ה', 23.6.11) נשיאת בית המשפט העליון,
דורית ביניש.
אהרון מלכיאל הורשע בשנת 2001 בהקמת גן אירועים ובו 19 מבנים בלתי חוקיים בשטח של 20 דונם והצטווה להורסם. מלכיאל התעלם מהצו ומהליכים נוספים, וגם מפציעתה של ילדה בעת נפילת עמוד באחד המבנים, וב-2004 הוגש נגדו כתב אישום בשל אי-מילוי הצו. גם הליך זה לא הביא את מלכיאל לציית לחוק (שאף הודיע לבית המשפט שאין בכוונתו לקיים את הצו), ובסופו של דבר הרסה המדינה בעצמה בשנת 2006 את המבנים.
המשמעות המטרידה של ההחלטה בית משפט השלום בבאר שבע דן את מלכיאל בין היתר לקנס של 400,000 שקל, כאשר הוא מביא בחשבון את השנתיים בהן פעל גן האירועים מהגשת כתב האישום ועד להריסתו. נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע,
יוסף אלון, קיבל את ערעורו של מלכיאל על גובה הקנס והעמידו על 70,000 שקל, בקובעו שהגשת כתב האישום עוצרת את מירוץ העבירה הנמשכת. אלון העיר, כי הוא מודע למשמעות המטרידה של החלטה זו, וציין שהמדינה יכולה הייתה לתקן את כתב האישום נגד מלכיאל כך שיכלול את התקופה הנוספת, או להגיש כתב אישום שני בגין תקופה זו.
ביניש קיבלה את ערעורה של המדינה על החלטתו של אלון והשיבה על-כנו את הקנס המקורי. לדבריה, הגשת כתב האישום כשלעצמה אינה מפסיקה את קיומה של העבירה הנמשכת, שכן בפועל היא עדיין מתרחשת. לכן, המדינה רשאית להציג במהלך המשפט ראיות לכך שהעבירה נמשכת, ובלבד שהנאשם יוכל להתגונן בנקודה זו. "כאשר כתב האישום אינו מגלה כוונה לתחום את האישומים לפרק זמן מסוים, וכאשר התביעה עומדת על כוונתה להוכיח את הימשכות העבירה גם במהלך המשפט, אין לראות בהגשת כתב האישום אירוע מנתק ואין ליתן להגשת כתב האישום, כשהיא לעצמה, למנוע את בירור הימשכותה של העבירה בבית המשפט".
ביניש מוסיפה: "ואם כך לעניין עבירות נמשכות ככלל, קל וחומר שזהו המצב כשעסקינן בעבירות נמשכות שעניינן הפרה של צווים שיפוטיים, דוגמת זו הקבועה בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה. אל מול הפגיעה הקשה בשלטון החוק ובאכיפתו השוויונית כלפי כלל האזרחים, אין להעלות על הדעת כי בית המשפט יעלים עין מהפרה נמשכת של צו שיפוטי, בעת שהנאשם באותה עבירה ממש עומד לפניו, ומוסיף להפר את הצו".
לא להסיר כלים חיוניים לדעת ביניש, המדינה צודקת באומרה שקבלת עמדתו של אלון - משמעותה עידוד הרשויות להשתהות בהגשת כתבי אישום ומתן "פרס" למי שממשיכים לבצע עבירות בעוד הרשויות פעלו כיאות והעמידו אותם לדין בתוך זמן קצר. היא מדגישה, כי הדברים נכונים במיוחד כאשר מדובר בעבירות בנייה:
"כידוע, עבריינות התכנון והבניה הוגדרה זה מכבר על-ידי בית משפט זה כ'מכת מדינה'. מערכת אכיפת החוק ניצבת בנושא זה מול קשיים רבים ובפני תופעות של זלזול בוטה בהוראות החוק ובצווים שיפוטיים מצד עברייני הבנייה. במצב דברים זה, מן הראוי לא להחסיר מידי המדינה כלים חיוניים למאבק בפשיעה, אלא לאפשר לה למצות את הדין עם עברייני הבנייה לפי הכללים הרגילים. התוצאה אליה הגעתי מתמרצת אף את הנאשמים עצמם לנהל את ההליך השיפוטי ביעילות ובזריזות, וכמובן - לשים קץ להתנהגותם העבריינית בהקדם, ביודעם כי הימשכותה מעצימה את משקלה וחומרתה של העבירה בה הם מואשמים".
לגבי מלכיאל, אומרת ביניש: "לא למותר להזכיר את חומרת מעשיו של המשיב ואת השנים הארוכות בהן הפר את החוק באופן בוטה ובעזות מצח נדירה. בתי המשפט בפניהם הובא עניינו של המשיב, בהליכים השונים, התרשמו שמדובר באחד המקרים החמורים של עבריינות בנייה בהם נתקלו. הצהרתו הנחרצת של המשיב, לפיה אין בכוונתו למלא אחר צו ההריסה של בית המשפט, וכי לא יהרוס את המקום על-אף ההחלטות החוזרות ונשנות בעניינו, מהווה זלזול בוטה בחוק.
"ריבוי ההליכים בהם נקט המשיב לאורך השנים, פעם אחר פעם, והתעלמותו מצווי בית המשפט על-אף הפסיקות החד-משמעיות בעניינו, עולה כדי ניצול לרעה ממש של הליכי משפט, ודומה כי כל שנועד להשיג, בעקיפין, הוא ארכות נוספות להפעלת המקום, במטרה לגרוף רווחים כספיים נוספים בניגוד לחוק. במצב דברים זה, הקנס הכספי שהושת על המשיב בידי בית משפט השלום, הולם את מעשיו ואת אופי התועלת אותה הפיק מפעילותו הבלתי חוקית לאורך השנים".
לבסוף העירה ביניש, כי לא נראה לה שבמקרים מסוג זה ראוי להגיש כתב אישום נוסף בגין התקופה בה ממשיך הנאשם בביצוע העבירה, אלא עדיף לתקן את כתב האישום הקיים - אם כי גם פתרון זה אינו ישים בכל המקרים. בנקודה זו אומר המשנה לנשיאה,
אליעזר ריבלין: "אלמלא בוצעה ההריסה בידי המערערת, הרי לשיטת המשיב היה צורך להמשיך ולתקן, חזור ותקן, את כתב האישום עד אין קץ".