אין כמו להיכנס לסופר בתחילת הקיץ ולגלות על המדפים ענבים, אפרסקים ופירות נוספים שנפקדו מהמדף במשך חודשים ארוכים. הבעיה היא, שבשבועות הראשונים המחירים של הפירות הנחשקים גבוהים במיוחד, ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות אותם. במהלך הקיץ כשההיצע גדל - המחירים יורדים.
למרות זאת, כדי ליהנות משזיף או נקטרינה בשנים האחרונות צריך לשלם יותר. מבדיקת נתוני הלמ"ס למחירים ממוצעים למוצרים ושירותים נבחרים לצרכן, המתייחסים למחיר הממוצע של פירות, עולה כי חלה עלייה חדה של עשרות אחוזים במחירי הפירות - ולעתים המחיר הכפיל עצמו מאז 2006. ענבים שחורים, למשל, שעלו בממוצע 8.2 שקלים לק"ג ביולי 2006, עלו בממוצע 16 שקל ביולי 2010. אפרסק, שבמאי 2006 עלה 8.3 שקלים לק"ג, אפשר היה למצוא במאי השנה במחיר של 13.1 שקל (עלייה של 57%). השזיפים רשמו עלייה גבוהה יותר של 81% - מחירם הממוצע במאי 2006 היה 7.6 שקלים לק"ג, ואילו מחירם הממוצע בשנה שעברה היה 13.8 שקל.
אם נדמה היה שבקיץ 2010 הגיעו מחירי הפירות לשיא, הרי שנתוני הלמ"ס מראים כי בין 2010 ל-2011 נרשמה עלייה של יותר מ-10% במחירים. תפוחי גרנד סמיט, שעלו בממוצע 9 שקלים לק"ג במאי 2010, עלו בממוצע במאי האחרון 10.14 שקל לק"ג. גם מחיר האבטיח עלה מ-3 שקלים לק"ג בממוצע לפני שנה ל-4.17 שקל לק"ג השנה.
אילן אשל, מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות, טוען כי עליית המחירים נובעת מהסיבות הידועות - עלייה במחירי המים ובעלויות כוח העבודה, ושינויי מזג האוויר שמשפיעים על ההיצע. "מחירי המים שמשלמים החקלאים עלו בשנתיים האחרונות ב-15%-10% וכוח העבודה התייקר בכ-5% בשנה. גם הדשנים והחומרים האחרים שנעשה בהם שימוש בענף התייקרו בשנה האחרונה ב-15%", אמר.
עליית המחירים לא משפיעה על החקלאים "מחירי הפירות לצרכן עלו בשנתיים האחרונות לא רק בגלל מחירי התשומות", אמר צבי אלון, מנכ"ל מועצת הצמחים. "ענף החקלאות סובל מבעיות אקלימיות קשות ויבול הפירות נגזר ישירות מחוסר תקופות קור בחורף. זה אחד הגורמים העיקריים לכך שהיבולים נמוכים מהממוצע". עם זאת, אשל ואלון ציינו כי המחיר הסופי לא עלה בגלל גורמים אלה בלבד - אלא גם בגלל פערי התיווך.
"העובדה שהמחירים עלו לא משפיעה על החקלאים, הם לא מקבלים שום בונוס ואין להם שליטה על המחיר הסופי. מלבד תחילת העונה, שבה באמת אפשר למכור פירות במחיר גבוה, בשאר העונה החקלאים מקבלים מחיר שאינו גבוה מהמחיר הריאלי שנותן להם את האפשרות איכשהו לחיות", אומר אשל. "הגורמים האחרים בשרשרת גוזרים עליהם קופון. הסיטונאים לא מרוויחים הרבה - הפרשי המחירים בין המחיר שהוא מוכר לקמעונאי לבין המחיר שבו הוא קונה מהחקלאי הוא 20%-25%. לעומת זאת, ההבדל בין המחיר שהקמעונאי משלם לזה שהצרכן משלם הוא 40%-100%".
לדברי אלון, "הצרכנים צריכים להעדיף שווקים ולא לשלם כל מחיר בחנויות. צריך להגיד בהגינות שאין ספק שלשרשרת השיווק יש הוצאות - הובלה, קירור ושכר לעובדים - אבל לפעמים רואים שהפערים בין המחיר של החקלאי לבין המחיר שהצרכן משלם יכולים להגיע ליותר מ-100%".
ואולם בכיר בענף המזון דוחה את הדברים על הסף: "אין טענה מופרכת יותר מזו של המגדלים", הוא אומר. "מי שטוען את הטענות האלה מסיט את האש ממנו למקום הלא נכון. כיום בישראל מוצרי הפירות אסורים ליבוא, וגם אם אפשר לייבא אותם זה נעשה במכסות גבוליות. אם היו נותנים לי לייבא אבטיח או דובדבן, המחירים היו נמוכים יותר".
לגבי המרווח הקמעוני טוען אותו בכיר: "הלוואי שהייתי מוכר ב-100% רווח גולמי, כמו שהם טוענים שאני עושה. יש מחיר קבוע שאותו קובעים החקלאים - ואין לי יותר מדי מקום למשא-ומתן. הרווח התפעולי שלי מפירות זהה לרווח התפעולי בקטגוריות אחרות. אם הייתי מעלה את המרווח הקמעוני, כמו שהם אומרים שאני עושה, הרווח התפעולי שלי היה עולה. אבל אצלי וגם ברשתות אחרות הוא ירד. המחיר הממוצע שהלמ"ס מציג מתייחס לכלל השוק, וברשתות בישראל נמכרים רק 50% מהפירות. ההתייקרות לא מתרחשת בהכרח בגלל הרשתות".
רמי לוי, הבעלים של רשת שיווק השקמה, טוען אף הוא שהרשתות לא אשמות בעליית המחירים. "מקומות שאין להם מחזור גדול ייאלצו לקחת פערי תיווך גבוהים של עד 100%. ירקן שמוכר כמות קטנה של ירקות לא יכול למכור אותם ברווח של 10%, כי הוא לא יוכל לחיות, ולכן הוא מוכר אותם במחיר גבוה יותר. אצלנו אין פער תיווך כזה גבוה כי אנחנו קונים ישר מהחקלאי".
עוד טוען לוי כי פער התיווך הגבוה נובע לעתים מהבלאי בקטגוריית הפירות, שלא קיים בקטגוריות מזון אחרות. "זורקים 10% מהפירות לפח", הוא מסביר. הבכיר מענף המזון מסכים: "יש פחת של עד 15%, אז גם אם אני קונה פרי במחיר מסוים - בסופו של דבר הוא יותר יקר לי".
ברשתות העירוניות הפירות יקרים ב-20% כשמחירי הפירות עולים בהתמדה, השאלה היכן משתלם לקנות פירות מהותית מתמיד. כדי לבדוק זאת בחנו אילו מחירים מציעות שבע רשתות: תת-רשתות ההבי-דיסקאונט בשוק המאורגן, שופרסל דיל ומגה בול ברחוב יגאל אלון בתל אביב; הרשתות הפרטיות חצי חינם בחולון, כמעט חינם בתל אביב ורמי לוי ברמת גן; והסניפים של תת-הרשתות העירוניות שופרסל שלי ומגה בעיר בתל אביב.
בהשוואת מחירים שביצענו בנובמבר 2010 בין תת-הרשתות העירוניות לבין רשתות הדיסקאונט ביחס למחירי מוצרי צריכה שונים, ההבדלים במחירים הגיעו לכ-20%. מהבדיקה הנוכחית עולה שהפערים במחירי הפירות דומים. כמעט בכל המקרים הפירות ברשתות העירוניות היו יקרים יותר מברשתות ההבי-דיסקאונט של אותה החברה - שופרסל דיל או מגה בול.
כך למשל, ק"ג תפוח עץ מסוג סמיט (ירוק) עולה במגה בעיר 15 שקל לק"ג, ואילו במגה בול הוא עולה 12 שקל לק"ג. נקטרינה בשופרסל שלי עולה 17 שקל לק"ג ובשופרסל דיל 14 שקל לק"ג. במנגו הפערים גדולים יותר - בשופרסל שלי תשלמו 30 שקל לק"ג, ובשופרסל דיל 22 שקל לק"ג.
עוד עולה מהבדיקה כי במרבית המקרים מחירי הפירות ברשת רמי לוי שיווק השקמה זולים יותר באופן משמעותי מאלה של הרשתות המתחרות. כך למשל, הענבים ברשת זולים במיוחד - ומחירם 14.8 שקל, כשבמרבית הרשתות המחיר מתחיל מ-17 שקל. כך גם באפרסקים ובנקטרינות, שמחירם הוא 11.8 שקל לק"ג ברשת רמי לוי, ואילו ברשתות האחרות מחירם יותר מ-14 שקל לק"ג. יהיו שיטענו כי הטעם הוא שמשפיע על המחיר - אבל גם כשטעמנו מהפירות הזולים יותר לא הרגשנו בהבדל.
"ההבדלים במחירים נובעים מסיבות מסחריות", אומר אשל. "רשת שנחשבת יקרה יותר תמכור ללקוחות שלה את הפירות במחירי גבוהים יותר - והם ימשיכו לקנות". אשל מוסיף כי אם יש רשת שמוכרת את הפירות במחיר נמוך יותר מהמתחרות, ייתכן שהיא מסתפקת ברווחיות פחותה יותר בקטגוריה זו.
עם זאת, לדבריו יכולה להיות סיבה אחרת למחיר הנמוך: "יכול להיות שהרשת קונה פירות מסוג ב' אך הלקוחות לא שמים לב להבדל. זה יכול לבוא לידי ביטוי בגודל הפרי או בפגם קטן. זה טריק שהרשתות עושות לפעמים - הקניין קונה פירות שנראים בסדר חיצונית, אך נחשבים פחות מובחרים. הוא קונה אותם בזול ומוכר אותם לצרכן בסכום שמאפשר לו עדיין להרוויח".
