למי שנוהג להיוועץ בדעות המבקרים בבחירת סרטים יהיה קשה להחליט. הדעות חלוקות מקצה לקצה. נחמן אינגבר, מבקר הבית של ישראל היום (שישבת 8.7.11) ציני ומרושע כתמיד. מאחר שעיתון זה הפך עם הזמן לפופולרי (חינמון), ודאי יש לו קוראים אחדים שעלולים להיפגע מביקורת חד-צדדית זו. אינגבר מסיים את דבריו כך: "חוץ מבדיחה אחת טובה ...אין שום רגע של קומדיה טובה, ו'חצות בפאריס', כדרכם של סרטי אלן האחרונים, טרחני, ארכני, לא ממוקד וחסר שליטה". לידיעת מר אינגבר כדאי לציין כי 'קומדיה' בהגדרתה אינה אמורה להצחיק או לספר בדיחות. לכל היותר זהו הלך רוח. הסרט לא "ארכני": אורכו 100 דקות - נחשב קצר בקולנוע. סרטים רבים אף גולשים ליותר משעתיים. ואם התכוון בהשאלה שהסרט משעמם, הרי על כך בדיוק חלוקות הדעות. רוב המבקרים משבחים את סרטו האחרון של אלן - 41 במספר: יהודה סתיו, המבקר של ידיעות, ממליץ על הסרט (5 כוכבים-"מהנה ומשעשע"). אורי קליין, המבקר של הארץ אומר כי אלן יצר "פנטסיה קומית, שהיא סרטו הטוב ביותר זה שנים רבות. 'חצות בפאריס' אולי אינו משתווה לסרטיו הטובים ביותר של אלן, שבראשם ניצבים עדיין 'אנני הול' ו'מנהטן', אך הוא טוב בהרבה ממרבית הסרטים שהוא יצר מאז"..." יש אולי שיגידו שזהו סרט בעל משקל נוצה, יחסית לסרטים מוקדמים יותר של אלן; אבל זו נוצה יפהפייה, שמצליחה לרחף באוויר באלגנטיות, ונעים לעקוב אחר מעופה". טיים אוט, ניו-יורק כותב: "וודי אלן במיטבו, מלא בתובנות, פילוסופי ומאד מצחיק"‎Keith Uhlich, TIME OUT NEW YORK) , June 22, ). רוג'ר אברט (שיקגו סן טיים) מציין כי אלן "כותב בעצמו את התסריט ומביים אותו בשנינות ובחן. אני רואה בו אוצר של הקולנוע". "I consider him a treasure of the cinema". Chicago Sun-Times - Roger Ebert

המיתוסים הגדולים מהעבר

נחמן אינגבר רואה בסרט "כתבה רכילותית בתחום האמנות": "יותר ויותר נראה הסרט כמו ניסיון לומר 'תראו מי החברים שלי, תראו את מי אני מכיר, תראו כמה אני גדול'. זה לא עובד. זה מייאש. הזה וודי אלן שאהבנו?" אמנם, הדמויות מהעבר צצות לפנינו בהפתעה גמורה (וזה מה שמעלה חיוך על שפתנו) לעיתים בהערה אחת, בלחיצת יד, והיינו רוצים לשמוע מהם יותר. טיפשי לייחס לאלן התרברבות בהכרת האיקונים מהעבר, שכן כל בוגר אוניברסיטה או חובב ספרות ואמנות מכיר אותם: הסופרים ארנסט המינגווי, ג'ון פיצג'רלד ואשתו זלדה, הציירים פיקסו, סלוואדור דאלי, מודליאני, הצלם מאן ריי, גרטרוד שטיין - הדמות הדומיננטית בסלון האמנותי של שנות העשרים - 1920. באותה תקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, אמנים אמריקנים רבים מצאו בפריז את ההשראה שלהם ולקחו חלק פעיל בסצנה התרבותית-חברתית שם. יותר מקומדיה זוהי פנטסיה רומנטית הנשענת על הטרנד של סרטי מד"ב המעבירים אותנו לזמן עבר במכונת הזמן. זה אינו גימיק חדש, אבל זה עובד. גם בסרטו של אלן "שושנת קהיר הסגולה" עושה השחקנית מעבר פיזי מהמציאות לעולם הבדיון, כשהיא יוצאת ונכנסת לתוך מסך הסרט. זוהי הנאה כמעט חושנית לפגוש את המיתוסים הגדולים - לפנטז איך הם נראו אז - איך הם נראים לאלן. אומנם הגיבור עצמו שמזהה מיד את הדמויות מהעבר משתאה עד הן דומות למה שמקובע בזיכרון הקולקטיבי ע"י צילומים ועדויות, אך אפשר לשאול למה פיקסו חיוור כל כך לעומת המינגווי הצעיר הגברי, הגאה, המוחצני. בכל הצילומים שיש לנו נראה דאלי מגודל השפם הרבה יותר אטרקטיבי, אם גם מגלומן . גם דמויות ידועות אחרות מופיעות לעיתים כ"פלש" קצר. היינו רוצים שוודי אלן ייתן להם קצת יותר "בשר", הרי הוא מכיר את ההיסטוריה שלהם, והיה מספיק זמן לתת קצת יותר אורך נשימה להם ולסרט (רק 100 דקות). היינו רוצים שימשיך את המפגשים האלה.

פריז

פריז נראית כארץ מהאגדות, בייחוד בצילומי הלילה. אמנם, עיריית פריז מנקה ומשפצת את הפסלים המוזהבים המעטרים את הגשרים על נהר הסיין. אך פריז יכולה גם להיראות אפורה ומשמימה, בעיקר בחדשי הסתיו והחורף. זהו וודי אלן והצלם הנפלא שלו , דאריוס קונדז'י, שהשתמשו בפילטרים מיוחדים כדי להדגיש את אורות הלילה ולהעניק לעיר אווירה אפופת מיסתורין ונוסטלגיה.מכל מקום, משרד התיירות הצרפתי יצא נשכר מהסרט. הצרפתים קיבלו את וודי אלן בתשואות על השטיח האדום בקאן, למרות שהסרט לא היה מועמד לפרס שם. ובלי להתייחס לקרלה ברוני אי-אפשר. קל בהחלט להבין מדוע איבד הנשיא הצרפתי את עשתונותיו והיה 'מסמס' לה גם במהלך פגישות פוליטיות שערך. היא גבוהה וחיננית, בעלת קסם אישי וחבל שאלן "קיצץ" הרבה מהפילם בו היא מופיעה.

ליהוק

הליהוק הוא תמיד שאלת המפתח בקולנוע. שחקן יכול למכור סרט, והסרט יכול לעשות את השחקן ולהציב אותו גבוה בתודעת הצופים. טוב עשה וודי אלן שפטר אותנו מחוויית הצפייה בו כשחקן (כפי שעשה ברוב סרטיו). אוון וילסון בתפקיד הראשי כסופר המחפש הכרה בכישרונו נראה בתחילה הימור טוב: הוא חינני, צנוע, לא מלחיץ, אבל לאט לאט הוא מאמץ את המניירות של אלן , סגנון הדיבור שלו, והדבר הופך להיות קצת טרחני. גם אם הוא מגלם את 'אולטר אגו' של אלן, אין הוא חייב לחקות אותו. מריון קוטיאר מגלמת בסרט את אדריאנה, מעצבת אופנה צעירה שהייתה מאהבת ומוזה למספר אמנים מפורסמים, בה מתאהב גם גיבור הסרט, גיל. זוהי אחת הנשים האלגנטיות ביותר בקולנוע, בעלת "שיק" פריזאי אמיתי. לא לחינם נבחרה לייצג את "הפנים" של חב' דיור. בת להורים מתחום הקולנוע, היא זכתה באוסקר על תפקידה בסרט" אידית פיאף". קתרין בייטס בתור גרטרוד שטיין נמרצת והחלטית אך לא בדיוק מזוהה פיזית עם דמות אשת הסלון הפריזאי.

הווה מול עבר - פנטזיה מול מציאות

הרובד העכשווי - ההווה - בחיי הסופר, נראה פחות משמעותי מהרובד הדמיוני- העבר. כסופר ואיש רוח, אין זה מפליא שהגיבור נמשך לתקופה זו, הידועה כתור הזהב של החיים האמנותיים בפריז (la belle époque)). בחירת הסופר לחיות בפריז היא גם פסילת החיים האמריקנים הצעקניים, אותם מגלמים ארוסתו והוריה. כשהגיבור יושב בבית קפה עם דאלי ומאן ריי, הוא מגלה לשני האמנים את ההלם שחש ממסעו לאחור בזמן. דאלי מוקסם מהרעיון, וגיל אומר לו: זה משום ש"אתה סוריאליסט ואני סתם בחור נורמלי". אלן מטפל בנושא הערצת העבר בגישה אירונית: כל דור מעריץ את הדור הקודם לו וחושב שהיה טוב יותר מהדור שלו. אם כך, אומר אלן, אנו יכולים לחזור לימי הביניים, אז השתוללו מגיפות ולא היו תרופות. אפשר לראות כאן גם השלכה לארצנו, בה דור המייסדים הנערץ נראה זוהר יותר מדורנו אנו... דגש מיוחד ניתן למוסיקת הג'אז שזכתה לפריחה באותם ימים. האהבה לקול פורטר , גם הוא מהגולים האמריקנים בפריז, היא החוט המקשר בין הגיבור ומוכרת התקליטים בשוק הפשפשים, איתה מוצא הסופר מכנה משותף. וכאן נקטע הסרט לפתע. אומנם הפתרון ניתן כבר ע"י העדפת פריז ורמז לאהבה עתיד, אך הסיום נראה פתאומי מדי.

מהי האמנות בשבילך?

בראיון עם אלן נשאל מהי האמנות בשבילו, והוא ענה: "הסחת דעת. כל אמנות היא לא יותר מהסחת דעת. אנשים לא נבונים רואים תוכניות טיפשיות בטלוויזיה, ואנשים נבונים יותר מסיחים את דעתם בעזרת ליאונרדו דה וינצ'י, מוצרט, המינגויי וברגמן, אבל בשני המקרים - האמנות היא לא יותר מהנאה רגעית, אתנחתא קומית, כוס מים קרים ביום לוהט". עבורו, עשיית הקולנוע היא תרפיה, שלוות נפש: "בעולם האמיתי אין לי שליטה על כלום, אבל בעולם שאני בורא בזמן הכתיבה, רק אני מחליט מה קורה". ( 19 ביוני 2011, אבנר שביט, וואלה!) ואכן, אלן הספיק ליצור 41 סרטים, ותמיד מפתיע בשפע הרעיונות שלו, גם אם הוא שואב השראה ממקורות קיימים. היה מי שאמר כי כל סרט בינוני של אלן הוא טוב יותר מהסרטים הפופולריים המוצגים עכשיו בקולנוע. לפחות אלן יודע מה זה קולנוע ומכיר את רזי העשייה הקולנועית באופן אישי - מכתיבה, צילום, בימוי ומשחק. לסיום, מעדן אמיתי לשוחרי קולנוע ואמנות.