למרות שישנם מספר סוגים של נוגדי דיכאון, כולם משבשים את מנגנוני הוויסות הטבעיים של המוח, מצב אותו משווים החוקרים להנחת משקל על קפיץ. המוח, כמו הקפיץ, מנסה להתנגד למשקל, והפסקת התרופות דומה להסרת המשקל מהקפיץ, כלומר היא משאירה את החולה בסיכון גבוה לדיכאון כשהמוח, כמו הקפיץ, "קופץ חזרה" לפני שהוא נסוג למצב של מנוחה.
החוקרים גילו כי ככל שהשפעת התרופות על הסרוטונין ועל נוירוטרנסמיטרים אחרים במוח גבוהה יותר - כפי שאכן צריך להיות - כך גבוה יותר הסיכון להישנות הדיכאון ברגע של הפסקת השימוש בהן.
התרופות הללו אכן מפחיתות את התסמינים, לרמה מסויימת ובטווח הקצר, אך השאלה הגדולה היא כמובן מה קורה בטווח הארוך. תוצאות המחקר מראות כי בזמן הניסין להפסיק את השימוש בתרופות, יש לקחת בחשבון מצב של חזרת הדיכאון, עובדה שמשאירה אנשים במעגל קסמים משום שהם צריכים להמשיך להשתמש בתרופות כדי למנוע את חזרת התסמינים.
החוקרים סבורים כי דיכאון עשוי להיות למעשה מצב טבעי ולעתים אף מועיל, גם אם מכאיב ביותר - מצב בו המוח פועל בניסיון להתמודד עם הלחץ.
עד היום ישנן מחלוקות רבות לגבי השאלה אם דיכאון הוא אכן הפרעה אמיתית, כפי שמאמינים רוב הרופאים והפסיכיאטרים, או האם מדובר בהסתגלות שהתפתחה לצורך מטרה מועילה.
מחקרים שהוזכרו בסקירה הנוכחית מראים כי יותר מ-40% מהאוכלוסיה סבלו בשלב מסוים בחייהם מדיכאון. רוב המקרים מתפתחים בעקבות אירועים טראומתיים כמו מוות של אדם אהוב, סיום מעררכת יחסים או איבוד עבודה. ההשערה היא שהמוח מסוגל להקהות תפקודים וצרכים אחרים כמו תיאבון, תשוקה מינית, שינה וקשרים חברתיים כדי להתמקד במאמץ להתמודד עם האירוע הטראומתי.
בדיוק באותה דרך בה הגוף משתמש בחום כדי להלחם בזיהום, כך המוח משתמש בדיכאון כדי להלחם באירועים קשים. יחד עם זאת, חושב לציין כי לא כל המקרים דומים, ומקרים קשים עלולים להגיע למצב בו הם אינם מועילים לבריאותנו.
