חברת צ'רלטון חויבה לשלם להתאחדות לכדורגל 100 מיליון שקל בשל הפרת הסכם לשידור משחקי ליגת העל בשנת 2007. זו משמעות החלטתו של בית המשפט העליון, אשר דחה (יום ד', 17.8.11) את בקשתה של צ'רלטון לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
הסכסוך בין ההתאחדות לצ'רלטון הועבר לבוררות בפני השופטת בדימוס גבריאלה דה-לאו-לוי, אשר קיבלה את תביעת ההתאחדות. צ'רלטון עצמה אמרה, כי משמעות ההחלטה היא חיובה לשלם להתאחדות 100 מיליון שקל, במסגרת סעד אכיפת ההסכם הכולל התחייבויות הדדיות של הצדדים הנמשך על פני מספר שנים.
צ'רלטון ביקשה מבית המשפט המחוזי לבטל את החלטת הבוררת, בטענה שזו הייתה מצויה בניגודי עניינים בשלושה תחומים:
- הראשון: העובדה שמשרד עורכי הדין של בעלה, פרופ' יובל לוי, מייצג את רו"ח יאיר רבינוביץ, שהיה באותה עת יו"ר הרשות לבקרה תקציבית של ההתאחדות;
- השני: משרדו של לוי מייצג שתי נתבעות בתביעה שהגישה חברת מרקעי תקשורת שבשליטת אלי עזור, שהוא בעלי 50% מצ'רלטון;
- השלישי: חיים רמון, אשר שימש כיועץ לצ'רלטון, הגיש בעת כהונתו כשר המשפטים קובלנה נגד דה-לאו-לוי, אשר גרמה לפרישתה מכס השיפוט.
סגן נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב,
יהודה זפט, דחה את בקשתה של צ'רלטון. זו ביקשה מהעליון לקבל רשות ערעור על ההחלטה, תוך שהיא טוענת שגם זפט עצמו היה מצוי ב
ניגוד עניינים, שכן בעת בה דן בתיק זה - שעיקרו חובת הגילוי של הבוררת - נבדקה תלונה נגדו-עצמו, בנוגע להפרת חובת הגילוי של קשריו עם משרד עו"ד
יעקב וינרוט. לאור זאת, טענה צ'רלטון, היה לזפט "עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו" ולכן היה עליו לפסול את עצמו.
נושא רמון גוייס רק בדיעבד השופט
אליקים רובינשטיין דחה את בקשת רשות הערעור, משום שאין מדובר בתיק המצדיק גלגול שלישי (הבורר הוא הערכאה הראשונה והמחוזי הוא הערכאה השנייה). בנוסף לכך קבע, כי דה-לאו-לוי לא ידעה על הקשר של רבינוביץ להתאחדות לכדורגל, וכי צ'רלטון הייתה מנועה מלהעלות את הטענות לגבי רמון שכן ידעה עליהן בזמן הבוררות אך העלתה אותן רק לאחר שהפסידה בה. בעניין רמון, חוזר רובינשטיין בהסכמה על דבריו של זפט: "בזמן אמת לא סבר רמון שיש בהליכים בהם נקט בהיותו שר משפטים בסיס לחשש למשוא פנים מצד הבוררת, ורק לאחר מתן פסק הבוררות גויסו הצעדים בהם נקט רמון כשר משפטים, כבסיס לטענה בדבר חשש למשוא פנים מצד הבוררת".
פרק נפרד מוקדש לעניינו של עזור. צ'רלטון טענה, כי לוי עצמו קיבל את התיק לטיפולו של משרדו, ובכתב ההגנה שהגיש העלה טענות קשות בנוגע לאמינותו של עזור. לוי טען בתצהירו, כי לא שמע על מרקעי תקשורת, לא ידע שהיא קשורה לצ'רלטון ושמו של עזור לא היה מוכר לו. צ'רלטון מצידה הגישה תמליל של שיחה בין יעקב מזרחי, לקוחו של לוי, לבין אייל גולן, מנכ"ל מרקעי תקשורת, ממנה עלה לטענתה שלוי רואה בעזור "אדם נלעג, מגוחך, סחטן, כוחני, איש מדון, איש הבוחש בקלחת, איש מאיים ומטריד, איש נוקשה ואיש שאינו מהסס להרע לזולתו".
בעניין זה אומר רובינשטיין, כי גירסתו של לוי - אשר נחקר על תצהירו - התקבלה כמהימנה בידי זפט, כאשר הכחיש שאמר את הדברים שייחס לו מזרחי; בית המשפט בערעור אינו מתערב בממצאי מהימנות. לבסוף, אמר רובינשטיין, אין כל ראיה לכך שדה-לאו-לוי ידעה שמשרדו של בעלה מייצג את מזרחי בתביעה זו.
להרחיב את חובת הגילוי של בוררים לגבי הטענות כלפי זפט אומר רובינשטיין, כי מוטב היה שלא היו מועלות כלל, במיוחד לנוכח העובדה שנציב התלונות על שופטים,
אליעזר גולדברג, קבע במפורש שזפט לא היה צריך לפסול את עצמו בתיק זה. בהקשר זה מסכם רובינשטיין באומרו: "בחינה מדוקדקת של הבקשה בפרט, ושל התנהלות המבקשת בכלל, מעלה חשש, כי טענותיה כלפי הבוררת וכלפי בית המשפט קמא נועדו לסכל פסק בוררת שתוצאתו לא נשאה חן בעיניה".
לצד זאת אומרת רובינשטיין, כי מקרה זה מחייב הפקת לקחים בנוגע לחובת הגילוי של בוררים בעתיד. בין היתר הוא מציע, כי במקרים דומים לזה שבפניו, יוכלו הצדדים לעיין ברשימת לקוחותיו של עורך/ת הדין (אם הדבר אינו נוגד דינים אחרים) כדי לגבש דעה בנוגע לניגוד עניינים אפשרי של בן/בת זוגו. רובינשטיין חוזר על אמירתו בפסק דין קודם, לפיה בנושא חובת הגילוי של בורר - כל המחמיר תבוא עליו ברכה, ובמקום של ספק יש לנקוט בגישת בית שמאי.
