בית המשפט המחוזי בירושלים מתח ביקורת על בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, אשר דחו בקשתו של עו"ד למנות לו סניגור - אך למרות זאת אישר את הרשעתו של עורך הדין ואת השעייתו מהלשכה.
יחיא עבדאללה הועמד לדין משמעתי, לאחר שהורשע במסגרת עסקת טיעון בשורה של מעשי אלימות פיזית ומילולית כלפי אשתו ונדון ל-14 חודשי מאסר בפועל. ביוני 2009 גזר עליו בית הדין המשמעתי במחוז חיפה - עוה"ד עופר אטיאס, אביבה רוטר ויצחק ריינפלד - עונש של שמונה שנות השעיה. בית הדין הארצי - עוה"ד שלום סוני-וואנו, אביתר גושן ועודה טועמה - דחה את ערעורו של עבדאללה.
ערעורו של עבדאללה על החלטת בית הדין הארצי נדון בפני השופט משה יועד הכהן. הועלו בו מספר טענות מרכזיות. האחת התייחסה לסירובם של שני המותבים המשמעתיים למנות לעבדאללה סניגור מטעם הלשכה, למרות שביקש זאת במפורש. עבדאללה טען בפני בתי הדין, כי ידו אינה משגת לשכור עורך דין, וכי הוא זקוק לסניגור מנוסה שייצג אותו מול התובעים המנוסים. ביה"ד המחוזי דחה את בקשתו בנימוק: "אנו סבורים כי הדיון בבקשה אינו מסובך ומורכב באופן שימנע מן המבקש לייצג את עצמו או למצוא מישהו שייצג אותו, במיוחד כאשר הדיון קבוע בעוד כחודש ימים".
גם בית הדין הארצי דחה את בקשתו של עבדאללה וקבע: "המערער הגיש טיעוניו בכתב, באריכות ובפירוט, תוך התייחסות לכלל הטענות. בנוסף, הגיש לנו טיעונים בכתב ואף העלה טיעונים בעל פה. לאחר ששמענו וקראנו את כל מה שהעלה המערער, הגענו לכלל מסקנה כי אין צורך במינוי סנגור מטעם הלשכה, וכי הטיעונים שהועלו היו רהוטים וסבירים (מבחינת הטיעון) ונטענו בפירוט, ולכן אין צורך במינוי סניגור". זאת, למרות שדווקא נציג הלשכה (התובע) תמך בבקשתו של עבדאללה.
הכהן קבע, כי שני בתי הדין המשמעתיים טעו והיה מקום למנות לעבדאללה סניגור על חשבון הלשכה. הוא אומר, כי הפסיקה בנושא דלה מאוד ורק במקום אחד קבע בית הדין הארצי קריטריונים למינוי שכזה: חוסר יכולת כלכלית של הנאשם לשכור לעצמו שירותי סניגור; חוסר יכולת של הנאשם לייצג את עצמו; אופי העבירה המיוחסת לנאשם.
לדברי הכהן, מאחר שמדובר באמות מידה רחבות, הוא סבור שיש לאמץ את הכללים שנקבעו לגבי מינוי סניגור ציבורי בהליך פלילי: חסרון הכיס של הנאשם, סוג העבירה, העונש הצפוי לו אם יורשע, מידת יכולתו לנהל את הגנתו לבדו, וכן כל טענה נוספת שמעלה הנאשם כדי לתמוך בבקשתו, כאשר "המדיניות הנכונה צריכה להיות נוטה למינוי סניגור". בנוסף, ראוי למנות סניגור גם במצבים שבהם בית הדין סבור שלא ניתן לנהל את ההליך ללא ייצוג, גם אם הנאשם עצמו איננו עומד על כך, בין אם משום אופיו המורכב של ההליך הנדון ובין אם משום שאופן ניהול ההליך על-ידי הנאשם מקשה על ניהולו.
לדעת הכהן, במקרה הנדון הייתה יותר מסיבה אחת למנות לעבדאללה סניגור: הוא הצהיר על חסרון כיס, מדובר בעו"ד צעיר (קיבל את רשיונו ב-2004) ולא מנוסה, מעורבותו הרגשית בתיק הייתה רבה ופגעה בהגנתו, העונש הצפוי לו היה חמור, והלשכה לא התנגדה למינוי הסניגור. לאור כל זאת, קובע הכהן, שגו שני בתי הדין כאשר דחו את בקשתו של עבדאללה. והוא מסכם: "שיקול הדעת שהפעילו שתי הערכאות המשמעתיות קמא בסוגיית מינוי המייצג, באופן שבו הופעל, היה לקוי מיסודו ולא כלל איזון ראוי של הרכיבים הראויים להישקל".
למרות קביעה נחרצת זו, נמנע כאמור הכהן מלבטל את פסקי הדין של שתי הערכאות המשמעתיות. נימוקו: "בחינה זהירה ומאוזנת של מכלול טענות המערער בערעור שבפני ותשובות בא-כוח המשיבה לאותן טענות מובילה למסקנה, כי עיקר השיקולים הצריכים לעניין אכן נשקלו בצורה ממצה ע"י הערכאות קמא על-אף העדר הייצוג, ועצם העדר של ייצוג מקצועי למערער לא גרם לו, בעיקרו של דבר, לעיוות דין".
הכהן דחה גם את יתר טענותיו של עבדאללה. הלה טען, בין היתר, כי סולי-וואנו היה מצוי בניגוד עניינים, משום שייצג סניף של
בנק הפועלים נגדו הגיש עבדאללה תביעה. הכהן קבע, כי לא הוכח שסולי-וואנו ידע כלל על תביעה זו, ובכל מקרה - עבדאללה היה אמור להעלות טענה זו לפני הדיון. כן נדחתה הטענה לפיה אין להחמיר עימו בשל עבירות שאינן נוגעות לעבודתו כעו"ד, וזאת לאור פסיקת העליון לפיה יש מקום להחמרה כזאת. עוד נדחתה טענתו של עבדאללה, בדבר ביצוע העבירות לפני קבלת רשיונו: הכהן ציין שחלק ניכר מהן בוצעו לאחר קבלת הרישיון, ומכל מקום - המועד הקובע הוא ההעמדה לדין.
עם זאת, אימץ הכהן את דעת המיעוט (טועמה) בבית הדין הארצי וקיצר את השעייתו של עבדאללה לחמש שנים, מאז יולי 2009. גם כאן, בפיו ביקורת על דעת הרוב (סוני-וואנו וגושן) בבית הדין הארצי, אשר "מתעלמת כליל ובאופן תמוה" ממקרה קודם, בו הושעה לשנה וחצי בלבד עו"ד שהורשע בעבירות דומות. לדברי הכהן, קביעתם של סוני-וואנו וגושן, לפיה לא ניתן לדעת מה היו הנימוקים לאותו עונש מקל, "מנותקת מהטיעון העובדתי שהובא בפני בית הדין ומעוררת קושי להתייחס אליה ברצינות". לדברי הכהן, החלטת הרוב יוצרת "תחושת 'אי צדק צורב', החותרת תחת עקרונות אחידות הענישה ושוויון הכול בפני החוק".