ועדת טרכטנברג מסבירה באריכות מדוע דחתה את הקריאות להגדיל את הגירעון התקציבי כמקור למימון השינויים החברתיים. תמצית עמדתה בנושא זה מובאת בפרק המיסוי: "סופו של מהלך כזה בהיפוכו, קרי העלאת מיסים וקיצוץ הוצאות במקרה הטוב, ואובדן אמינות ומשבר פיסקלי במקרה הגרוע. הן המציאות הכלכלית העולמית והן הניסיון של המשק הישראלי מספקים לנו דוגמאות מאלפות לכך שמקרים כאלה מחייבים לרוב קיצוצים חדים בתשלומי העברה או בשירותים ממשלתיים חיוניים".
הוועדה מוסיפה בהערת שוליים: "בעבר נהוג היה לומר שהגדלת החוב משמעותה צריכה היום על חשבון הדורות הבאים. נראה כי בכלכלה העולמית לאחר המשבר הפיננסי וכל עוד החשש ממשבר חוב בעיצומו, העלות בהגדלת הגירעון עלולה ליפול תוך זמן קצר גם על הדור הנוכחי".
בהמשך הדוח מסבירה כאמור הוועדה ביתר הרחבה את עמדתה בסוגיית יסוד זו. לדבריה, קל מאוד להוסיף תקציבים - אבל בסופו של יום, הפניית משאבים למטרה אחת מחייבת להפחית אותם במטרה אחרת, בדיוק כמו במשיכת יתר של משק בית. עוד היא אומרת, שיש חשיבות רבה לשמירת האמינות הפיסקלית של ישראל, שהושגה בעמל רב מאז תוכנית הייצוב של 1985, ואשר הוכיחה את עצמה במשבר של 2009-2008 ממנו יצא המשק הישראלי כמעט ללא פגע.
הוועדה אומרת עוד, כי יש הבדל גדול בין תוספת תקציב לבין שיפור שירות. בחלק ניכר מהמקרים אין כלל אפשרות פיזית להרחיב את שירותי המדינה לאזרחיה, גם אם תינתן תוספת תקציבית. בנוסף לכך, האפקטיביות של העשייה הממשלתית בהקשר של אספקת שירותים מוטלת בספק במקרים רבים, כך שהפער בין התוספת התקציבית לבין מה שיגיע לאזרח יישאר בעינו ואולי אף יחמיר.
