אדמונד לוי נפרד מביהמ"ש העליון בלא טכסים

השופט אדמונד לוי סיים (יום ג', 11.10.11) את כהונתו בבית המשפט העליון, בלא טכס הפרידה המקובל, הכולל את קריאת פסק דינו האחרון בפני כל חברי בית המשפט ודברי הוקרה והערכה. לוי בחר לוותר על הטכס, וגם פסק דינו האחרון הוא שגרתי ועוסק בתחום בו התמחה - המשפט הפלילי. רק בשוליו של פסק דין ציינו עמיתיו, אליקים רובינשטיין וחנן מלצר, את עובדת היותו האחרון של לוי. ביהמ"ש העליון דחה את ערעורם של ציון בן-עמי ושמעון אזולאי, שהורשעו בסחר סמים, על דחיית בקשתם לחזור בהם מהודאתם במסגרת עסקת טיעון. העסקה גובשה עימם ועם 13 נאשמים נוספים, לאחר שמיעתו של עד מדינה, ובמסגרתה נדון אזולאי ל-11 שנות מאסר, ובן-עמי - ל-8.5 שנות מאסר. טענתם העיקרית של השניים הייתה, כי הופעל עליהם לחץ בלתי הוגן להצטרף לעסקה. על כך אומר לוי: "לעניין ה'לחץ' לא הובאו בפני הערכאה קמא ראיות כלשהן, ואין סיבה להניח את קיומו כדבר מובן מאליו. סניגוריהם של המערערים נטלו חלק במו"מ הממושך שקדם לגיבושו של הסכם הטיעון, וככל שנכחו בהפעלתו של לחץ מסוג כלשהו נגד שולחיהם, היו ממהרים להודיע על כך לבית המשפט, שהרי אם לא היו נוהגים כך היו מכשילים את הערכאה קמא במלאכתה. "מטבע הדברים, אפשר שהלחצים עליהם מלינים המערערים הופעלו שלא בנוכחות הסניגורים, ברם, בנסיבות אלו היו המערערים מצווים להביא את הדבר לידיעת באי-כוחם, עובר להכרעת הדין, במטרה להבהיר לאלה, ובאמצעותם לבית המשפט, כי הודאתם הודאת שווא היא. העובדה שלא הונחו בפנינו תצהירים מטעם הסניגורים בהם נאמר כי היו עדים להפעלתו של לחץ על שולחיהם, ואף לא על כך שהמערערים התלוננו בפניהם, קודם להרשעתם, על לחצים מסוג זה, הנה בעיני מכרעת ושוללת מכל וכל את הטענה בדבר הודאת שווא". בהצטרפו לעמדתו של לוי אומר רובינשטיין, כי הנימוק העיקרי לדחיית הבקשה הוא העובדה שהנאשמים יוצגו בידי עורכי דין מנוסים, ובית המשפט בדק עם האחרונים את הודאותיהם של מרשיהם. רובינשטיין מציין בהרחבה, כי על בתי המשפט להיות ערים לסיבוכים האפשריים הטמונים בעסקות טיעון מרובות משתתפים, שמא נוצר "לחץ חברתי" על כל הנאשמים להצטרף אליהן. במקרה הנוכחי, אומר רובינשטיין, ייתכן שהופעל לחץ נפשי על אזולאי בדמות הדינמיקה הקבוצתית ודבריו של בית המשפט בזכות הגעה להסדר טיעון, אך לא הוכח שהודאתו הייתה הודאת שווא. כאמור, רובינשטיין חותם בדברי פרידה מלוי: "פסק דין זה הוא אחד האחרונים שבהם הייתה לי הזכות לישב לדין עם חברי השופט א"א לוי, הפורש היום מן השיפוט, בגזירת תעודת הזהות, לאחר שלושים ושלוש שנים של תרומה גדולה במערכת השפיטה לכל דרגותיה, תחילה בשפיטה הצבאית; זאת, הן בתחומו העיקרי, המשפט הפלילי, בו היה מראשי המדברים ומתווי הדרך, והן בתחומי משפט אחרים, לרבות הלכות חשובות במשפט הציבורי בסוגיות רגישות העומדות בליבת ענייני המדינה. "אפשר לקרוא עליו, כאיש מבית לוי, את דברי הנביא מלאכי על הכהנים משבט לוי (ב', ז'): 'תורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון'. השופט לוי הוא אדם ייחודי בדרכו, והטביע חותם שיפוטי ואישי בעבודתו השיפוטית, אשר ייזכר לזמן רב. כמי שלמד ממנו, מבקש אני לאחל לו בריאות טובה, אריכות ימים והמשך עשייה; 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו' (תהלים צ"ב, ט"ו)". מלצר תמך גם הוא בדחיית הערעורים, באומרו: "מקריאת החומר שבתיקי הערעורים מתקבל הרושם כי המערערים שבכאן ביקשו לחזור בהם מהודאותיהם, בין השאר על-מנת להשיג לעצמם יתרונות דיוניים ומהותיים בעת ניהול מחודש של המשפט, אם הדבר יינתן להם (לאחר ששאר הנאשמים כבר הודו). היענות לבקשתם על-אף הצהרות התביעה כי תסכים רק ל'הסדר חבילה כולל' – הייתה פותחת פתח לתכסיסנות פסולה ולכן לא היה מקום לקבלה". בהיפרדו מלוי, אומר מלצר: "לא אוכל לסיים מבלי להצטרף לאיחולים ולדברי הפרידה המרגשים של חברי, השופט א' רובינשטיין מהשופט א' א' לוי, ממנו למדתי הלכות רבות. בהתחשב בענוותנותו של השופט א' א' לוי – לא ארחיב ואסתפק בדברי חז"ל שהורו אותנו: 'אל ייפטר אדם מחברו, אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו' (ברכות ל"א, ע"א)". לוי מונה ב-1979 לשופט בבית הדין הצבאי המחוזי פיקוד דרום, ובבית הדין הצבאי מחוז מטכ"ל. ביוני 1979 מונה לשופט של בית משפט השלום, וכעבור חמש שנים נבחר לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בספטמבר 2000 מונה לוי לתקופה של שנה כשופט בפועל של בית המשפט העליון, ועם סיומה נבחר לכהונת קבע בו.