סילופים, עיוותים והטעיות

אתה קורא את הודעת דובר משרד המשפטים, בשמה של הפרקליטות, שניתנה בעקבות זיכויו של יעקב וינרוט (31.10.11). לאחר מכן אתה קורא את פסק הדין. ואז אתה שואל את עצמך: האם מדובר באותו תיק? האם בפרקליטות יושבים אנשים שאינם יודעים לקרוא? שלא למדו משפטים? או שמא הם חושבים שכולנו מטומטמים? פרקליטות נטולת פניות הייתה מרכינה את ראשה אל מול פסק דינו של השופט גלעד נויטל. פרקליטות מקצועית הייתה שותקת עד שתקרא לעומקם את 307 עמודי פסק הדין. פרקליטות נקיית כפיים הייתה קודם כל בודקת את עצמה ואת המשטרה, במיוחד לנוכח הכשלים עליהם מצביע בית המשפט. אבל לא. הפרקליטות שלנו צריכה קודם כל להגן על עצמה, וההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אז תוקפים את בית המשפט - בלי לומר זאת במישרין, אבל בצורה ברורה מאוד. נתחיל מהסוף: פסק דינו של השופט גלעד נויטל הוא מפלה ניצחת לפרקליטות. נכון ששוקי ויטה הורשע במירמה והפרת אמונים, אבל עם כל החומרה של מעשיו - זה ממש שולי ביחס לעבירת השוחד וביחס לרעש הגדול סביב התיק. סביר להניח שהסיפור הזה ייגמר בכמה חודשי עבודות שירות. הנאשם האמיתי, המטרה האמיתית, היה יעקב וינרוט - והוא זוכה מכל אשמה. פסק הדין של נויטל בנוי לתלפיות, הסיכוי שישתנה בערעור שואף לאפס, ופרקליטות מקצועית בכלל לא תערער עליו.

ניסוח כמו של יחצ"ן פרטי

אז מה עושה הפרקליטות? פותחת את הודעתה בהדגשת הרשעתו של ויטה. כך מתנהג יחצ"ן פרטי ולא דובר ממשלתי. אבל נניח בצד את המעטפת וניגע בתוכן. לדברי הפרקליטות, ויטה "סטה מן השורה בעבורו של וינרוט". הקביעה הזאת לא מופיעה בפסק הדין. ויטה סטה מן השורה עבור לקוחותיו של וינרוט, וזה הבדל גדול. נויטל קובע שוב ושוב, כי וינרוט לא היה מעורב בטיפול בלקוחות אלו; אבל הפרקליטות מתעלמת מקביעה מרכזית זו. הלאה. "למרות אותו ניגוד עניינים מושחת, בחר בית המשפט לזכות את הנאשמים מעבירות שוחד, מחמת הספק". שני סילופים במשפט אחד. ראשית: נויטל לא משתמש, אפילו פעם אחת, בשורש שח"ת לתיאור מערכת היחסים בין וינרוט לבין ויטה. הוא מצטט את המדינה כמי שאמרה זאת. אבל הפרקליטות מוציאה את הדברים מהקשרם ומספרת לנו שזה מה שאמר בית המשפט. שנית: וינרוט וויטה לא זוכו מחמת הספק מאשמת השוחד. הם זוכו לאחר שנויטל קבע, שהגירסה שלהם הגיונית באותה מידה כמו זו של המדינה. נויטל לא אומר בשום מקום שהזיכוי הוא מחמת הספק. הוא אומר שהמדינה לא הוכיחה את גירסתה מעבר לספק סביר, וזה הבדל גדול. כאן צריך להרחיב קמעא.

המאזן הוא לכל היותר 50-50

נויטל פותח את החלק העיקרי של פסק דינו בציינו, כי מאחר שכל ראיות התביעה הן נסיבתיות, הרי שעליו ללכת בעקבות ההלכה שפסק בית המשפט העליון: "מקום שהקטיגוריה מבקשת להוכיח את אשמת הנאשם בעבירה המיוחסת לו באמצעות ראיות נסיבתיות, חייבות אלו להצביע... באורח חד-משמעי על המסקנה שהלה ביצע את העבירה; שאם לא כן, לא תצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה". המדינה לא עמדה בנטל זה, קובע נויטל: "התביעה ביקשה להוכיח את אשמת הנאשמים בעבירה של מתן/לקיחת שוחד, בראיות נסיבתיות. לחלקים מרכזיים בגירסת התביעה נמצא ביסוס בראיות, ואולם מלוא הראיות, לרבות חלקים מהותיים בראיות התביעה עצמה – ובהן, בעיקר, עדותו של עד התביעה המרכזי זאב פלדמן (שמהימן עלי כמפורט להלן) - איננו מלמד על מסקנה אפשרית אחת ויחידה המצביעה בהכרח ודווקא על אשמת הנאשמים". נויטל אומר עוד: "ממלוא הראיות עולה איפוא אפשרות סבירה, חלופית לגירסת התביעה, שיש לה אחיזה בראיות (לרבות בראיות תביעה), שההסתברות לקיומה היא מהותית, שלפיה נאשם 2 לא נתן שוחד לנאשם 1, ונאשם 1 לא לקח ממנו שוחד. התמונה הראייתית, הן זו שמבססת את כל אחת מהאפשרויות הסבירות החלופיות לגירסת התביעה לגבי כל רכיב בעבירה בפני עצמה, והן הפאזל הראייתי השלם, התמונה הראייתית הכוללת, זו המלאה, המורכבת משילוב, איחוד והצלבת כל הראיות שהובאו בהקשר לכל רכיבי העבירה, שתי התמונות הללו, מצביעות על האפשרות הסבירה החלופית, שלפיה הנאשמים לא ביצעו את עבירת השוחד המיוחסת להם באישום ראשון". כאשר כתב אישום מבוסס על ראיות ישירות, עובר הנטל לכתפי הנאשם ועליו ליצור ספק סביר. לעומת זאת, כאשר מדובר בראיות נסיבתיות - על המדינה לשלול את קיומו של ספק סביר. במקרה הנוכחי, היא לא עמדה בנטל זה. יתרה מזאת: וינרוט וויטה הציגו גירסה חילופית, הגיונית בה במידה. אם נדבר בלשון המספרים, הרי שבזיכוי מחמת הספק, יוצרת המדינה ודאות של 90% אך הספק של 10% שיוצר הנאשם - די בו כדי לזכותו. לא זה המצב כאן. מאחר שגירסת וינרוט-ויטה הגיונית כמו גירסת המדינה, ונתמכת כמותה בראיות (כולל בראיות המדינה עצמה!), הרי שהמאזן מבחינת המדינה הוא לכל היותר 50-50. זה איננו זיכוי מחמת הספק, ולא משנה כמה פעמים הפרקליטות תטען אחרת.

בית המשפט לא אומר את זה

המשפט הבא מטעה לא פחות. "לדברי בית משפט עצמו, עולה כי נותרו בעינם סימני שאלה באשר למערכת היחסים האמיתית בין השניים". חיפשתי בפסק הדין את המילים "סימני שאלה"; הן לא נזכרות אפילו פעם אחת. המילים "סימן שאלה" מופיעות בדיוק פעמיים בין 146,429 המילים שבפסק הדין, ולא בהקשר שמציינת הפרקליטות. עברתי למילים "מערכת יחסים", ומסתבר שנויטל מזכיר אותן - שלא בציטוט מדברי הצדדים - בדיוק פעם אחת, ותראו את ההקשר: "הנסיבות דלעיל אינן מלמדות איפוא בהכרח על מערכת יחסים מושחתת בין הנאשמים". הבנתם? אינן מלמדות בהכרח! מכאן עוברת הפרקליטות להסביר שהיא פעלה בתיק זה כמו בכל תיק אחר, והגישה את כתב האישום על יסוד הסיכוי הסביר להרשעה. אם כך, רבותי, מישהו אצלכם נכשל בענק. מישהו אצלכם טעה בצורה מוחלטת בשיקול דעתו. מישהו אצלכם צריך ללכת הביתה. אבל אל דאגה: זה לא קרה מעולם ואין שום סיבה שזה יקרה עכשיו. ואגב: הפרקליטות כמובן לא מגיבה במילה וחצי מילה על ממצאיו של נויטל בדבר הכשל החמור בחקירה, כאשר המשטרה נמנעה מלבדוק את טענת ההגנה המרכזית של וינרוט, או על הערותיו בדבר המקרים בהם נציגיה לא אמרו לבית המשפט את האמת. הפרקליטות מבטיחה לנו שהיא תמשיך "להילחם בשחיתות הציבורית". יפה מאוד, אך לא רלוונטי. המילה "שחיתות" נזכרת בפסק הדין בדיוק פעם אחת, כאשר נויטל מתייחס לפסיקה בנוגע להפרת אמונים: "פגיעה מהותית באינטרס מוגן ע"י סטייה מן השורה של עובד הציבור, או הימצאותו במצב של ניגוד עניינים, יכולה להתבטא בכך שהתנהגותו של עובד הציבור הייתה נגועה בשחיתות". הוא לא משתמש בה אפילו פעם אחת לתיאור התיק שלפניו. זה כמובן לא אומר שוויטה צדיק; ממש לא. אבל זה כן אומר, שהפרקליטות שוב מוציאה דברים מהקשרם ומנסה להוליך שולל את הציבור. השורה התחתונה: כאשר מפרקים את תגובת הפרקליטות לגורמיה, מגלים שכמעט בכל שורה יש עיוות, הטעיה או אפילו שקר. מה שאסור לעורך דין פרטי, כנראה מותר לפרקליטי הציבור. מה שפסול אצל אחרון עובדי המדינה, כנראה מותר למופקדים על שלטון החוק. וזה מפחיד הרבה יותר מאשר אותה שחיתות ציבורית, נגדה יוצאת הפרקליטות - ובצדק - במלוא הכלים העומדים לרשותה. משום שאם היורשה של מי שנלחם בשחיתות מוטלת בספק, אין לו היכולת המוסרית להילחם במושחתים. משום שאם לא ניתן להאמין להודעה של הפרקליטות, אפשר לסגור את העסק.