"בפרשה זו חצה העיסוק התקשורתי כל גבול ובהחלט יש להצר על כך. כולנו תקווה, כי עוול תקשורתי קשה כזה, כמו שחוו המערער ומשפחתו, יחלוף מן העולם ולא ישוב עוד. היקף הפרסומים, תכיפותם ועוצמתם עלולים להיתפס כהעברת הדיון המשפטי לזירה התקשורתית. הדבר עלול לגלוש לכדי פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובדימויו". כך אומר (יום ה', 10.11.11) בית המשפט העליון, בביקורת קשה על התנהלות התקשורת בפרשת קצב. לדברי השופט סלים ג'ובראן, יש ממש בטענותיו של משה קצב כנגד התקשורת, אך הפרסומים בעניינו לא הגיעו עד כדי מצב בו נשללה ממנו האפשרות לזכות במשפט צדק. וכך הוא אומר: "ככל שמעמדו של נאשם רם יותר וככל שהעבירה המיוחסת לו חמורה יותר, כך באופן טבעי גדל העניין שיש לציבור בפרשה ומטבע הדברים תרבה התקשורת לעסוק בכך. הפרסומים בפרשת המערער לא נתנו מנוח. מסכימים אנו, כי הופצו בתקשורת גם פרסומים לא ראויים וטוב היה לו לא היו נאמרים כלל. המערער חזר ואמר כי הוא חש שהתקשורת מענישה אותו ללא רחם וכי העם כולו 'קם נגדו והוא מקים לו גרדום בכיכר העיר'. "אף אם נסכים לתחושות אלה של המערער, אין די בהם כדי להביא לביטול כתב האישום. המערער כיהן במשרה ציבורית ראשונה במעלתה - נשיא מדינת ישראל. הוא היה האזרח מספר אחת של מדינתנו. מעצם מעמדו ותפקידו, היה צריך להיות ברור ומובן לו, כי הוא עומד באור הזרקורים של התקשורת ובאור הזרקורים של העם כולו. תהילתו כנשיא המדינה היא ששימשה נגדו כ'חרב פיפיות' והיא זו שהעצימה את פרסום הפרשה מעבר לפרסום רגיל. למרות שטף הפרסומים הקשים שפורסמו על המערער, אין בפגם זה כדי לפגוע מהותית בעקרונות הצדק וההגינות ואין הפגם מצדיק את ביטול כתב האישום".

המשפט עצמו לא נפגע מהפרסומים

מדברים אלו עולה, כי ייתכן שבית המשפט היה מחליט אחרת אילו נפח הפרסומים בתקשורת ותוכנם היה חוצה קו אדום, שאינו ניתן להגדרה מראש. השופטים סבורים שעקרונות הצדק וההגינות נפגעו במקרה של קצב, אך לא במידה שמצדיקה את ביטול כתב האישום. מכאן, שייתכנו מקרים בהם בית המשפט יחליט - על-פי שיקול דעתו הסובייקטיבי והנקודתי - שפרסומים תקשורתיים מצדיקים לבטל כתב אישום. עם זאת, ג'ובראן קובע: "בנסיבות בהן התיק נשמע כולו בדלתיים סגורות ורחוק מעיני התקשורת, שעה שהראיות עצמן הובאו בפני בית המשפט המחוזי ולפניו בלבד, אין מקום לומר, כי המערער לא זכה למשפט הוגן או שהיה בפרסומים שקדמו למשפט עצמו ושלא נגעו למהלכו או לראיות שהובאו במסגרתו, כדי להקים חשש שבית המשפט יתעלם מכך".

בין זכות הציבור לדעת לבין הזכות לשם טוב

בפסק הדין המלא, מביא ג'ובראן על פני שני עמודים עשרות דוגמאות לפרסומים בנוגע לקצב, ומוסיף: "יש לזכור: פרסומים בציבור כגון מסקנות חקירת משטרה, המלצת משטרה ומידע אודות שימוע, הגשת כתב אישום וכיוצא בזה, הקשורים לדמות ציבורית ידועה, הם עניין חיוני כחלק מזכות הציבור לדעת וכנגזרת מזכותו לקבל דין וחשבון אודות תפקודו של מוסד ציבורי. פרסום כזה או אחר הנוגע להתקדמות הליכי חקירה או המשפט עצמו הוא לגיטימי ואף הכרחי לאמון הציבור במוסדות השלטון וליעילות הפיקוח הציבורי עליו. "עם זאת, יש להגן גם על ערך אחר – הוא ההגנה על כבודו ושמו הטוב של האדם הנחקר והעומד לדין. אין צריך לומר, כי פרסום בציבור של חשד למעשים חמורים שנעשו על-ידי דמות ציבורית במעמד כה רם, מסבים לו פגיעה שלפעמים איננה ניתנת לתיקון. לכן, בטרם פרסום יש להקפיד כי הפרטים המובאים לתקשורת ייאמרו בצורה הגונה, יעשו בצורה תקינה ומלאה, וכי לא יוצאו דברים מהקשרם. לבסוף יש לוודא, כי הדרך הוכשרה לפרסום המסקנות בציבור". ג'ובראן מציין, כי גם קצב ומקורביו לא טמנו את ידם בצלחת: "כך למשל בחר המערער לערוך מסיבת עיתונאים, בה השמיץ את המתלוננות, פרסם תצהירים מכפישים, הדליף חומרי חקירה וניתח את הראיות. בנוסף לכך, חבריו של המערער פתחו עבורו אתר אינטרנט. אין זה מתקבל על הדעת, כי למערער לא היו יד ורגל באתר זה, שכן לאתר הוכנסו ראיות למיניהן, שמצאו את דרכן מבית המשפט אל האתר".