שופט בית ה
משפט המחוזי בתל אביב,
אבי זמיר, דחה (יום ג', 15.11.11) את תביעתה של עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ' נגד ה
עיתון הארץ, בעליו
עמוס שוקן, הכתב המשטרתי לשעבר
ברוך קרא (כיום בערוץ 10) ושמואל רוזנר שהיה ראש מערכת החדשות של העיתון.
גלאט-ברקוביץ' היא הפרקליטה שהדליפה את חקירתו החסויה של ראש הממשלה דאז,
אריאל שרון, בפרשת סיריל קרן, שבמסגרתה הועברו 1.5 מיליון דולר לחשבונו של בנו, גלעד שרון. גלאט-ברקוביץ' טענה, כי מעשיהם של קרא ושל מערכת העיתון הביאו לחשיפתה וגרמו לפיטוריה ולאובדן פרנסתה.
ערב הבחירות ב-2003 היה ידוע על כמה חקירות המתנהלות נגד שרון ונגד בני משפחתו כמו בפרשת האי היווני. עם זאת, החקירה הקשורה לסיריל קרן נותרה חסויה. גלאט-ברקוביץ', שעבדה אז בפרקליטות מחוז מרכז, הייתה הפרקליטה המלווה בתיק. בפרשה זו הועלה חשד ששרון קיבל כסף מאיש העסקים האוסטרי
מרטין שלאף לכיסוי ההוצאות בבחירות הפנימיות לראשות הליכוד, ששרון התחייב לממן, במסווה של הלוואה מסיריל קרן. גלאט-ברקוביץ' העבירה לקרא עותק מהבקשה לחיקור דין, אך התנתה זאת בכך שהחומר ייכנס לכספת של קבוצת שוקן. למרות זאת, קרא העביר חלק מהמסמך לכתב ערוץ 2,
משה נוסבאום. כמו-כן, פורסמה בעיתון ידיעה שהתבססה על מכתב ששלחה גלאט-ברקוביץ' לפרקליטת המדינה דאז,
עדנה ארבל, בנוגע לחיקור הדין שנעשה בארה"ב.
זכאית לתבוע למרות שביצעה עבירה לאחר שהידיעה פורסמה מינה היועץ המשפטי לממשלה דאז,
אליקים רובינשטיין, צוות חקירה מיוחד על-מנת לאתר את המדליף. הצוות חקר באזהרה את קרא בחשד לשיבוש מהלכי משפט. בצו בית משפט קיבל גם את פלט שיחות הטלפון שלו. נוסבאום עצמו, העביר מידע על אודות ההדלפה לצוות החקירה שהוביל לגלאט-ברקוביץ', וזו הודתה בהדלפה. גלאט-ברקוביץ' הושעתה מעבודתה מיד עם פרסום הפרשה. היא הועמדה לדין והורשעה בהסדר טיעון בגילוי בהפרת חובה, והושעתה בפועל לשנה וחצי מעריכת דין.
בתחילת פסק דינו קבע זמיר, כי אין מקום לדחות את התביעה בנימוק שמעשיה של גלאט-ברקוביץ' היו עבירה (כפי שהודתה בעצמה) ולכן אין היא יכולה לקבל פיצוי בגינם. לדבריו, עוצמת העבירה הפלילית אינה כזו, שהיא מצדיקה לקבוע שאין לגלאט-ברקוביץ' הזכות לתבוע פיצויים.
עוד הוא אומר: "
חופש הביטוי, שהעיתונות החופשית היא אחד הביטויים המובהקים שלו, היא מנשמת אפה של כל דמוקרטיה. חופש הביטוי והעיתונות אינו מובן מאליו; יש לדאוג לשמור עליו כל יום מחדש, שמא רוחות רעות יפגעו בו קשות".
מעין-חוזה בין העיתונאי למקור זמיר דן באריכות בנושא היחסים בין עיתונאי לבין מקורותיו וקובע, כי יש בהם יסוד של מעין-חוזה. הוא מדגיש את חובת העיתונאי להגן על מקורותיו, שכן חשיפתם עלולה לגרום להם נזק העלול להיות כבד מנשוא. עם זאת הוא אומר, שאין אפשרות לקבוע כללים מקיפים בנושא זה, וכל מקרה ייבחן לגופו.
זמיר קובע, כי אכן קיים דמיון רב בין הידיעה שפורסמה בהארץ לבין מכתבה של גלאט-ברקוביץ' לארבל, אך לא היה בכך כדי להוכיח שהיא אשר הדליפה אותו. עוד הוא קובע, כי לא הוכח שגלאט-ברקוביץ' אסרה על קרא לעשות שימוש כלשהו במכתב זה, כפי שטענה בתביעתה. לדבריו, היא עצמה הודתה במשטרה שרצתה להביא את פרשת סיריל קרן לידיעת הציבור וכי העבירה את המכתב לשימושו של קרא.
אין "הכספת של שוקן" עוד דוחה זמיר את טענתה של גלאט-ברקוביץ', כאילו דרשה מקרא לשוחח איתה רק מטלפון בטוח, והוא הפר זאת בכך שהתקשר אליה מביתו. לדבריו, היא לא הוכיחה טענה זו, והכחשתו של קרא מתיישבת טוב יותר עם הנסיבות. עוד נקבע, כי קרא לא היה צריך לנקוט מיוזמתו באמצעים כגון שימוש בטלפון ציבורי, שכן לא היה עליו לצפות שתיפתח חקירה פלילית בעקבות ההדלפה.
טענה נוספת של גלאט-ברקוביץ' שנדחתה הייתה, כאילו דרשה שהמסמכים שמסרה לקרא יישמרו בכספת האישית של עמוס שוקן. הלה העיד, כי כלל אין לו כספת המשמשת לשמירת חומרים של העיתונאים, ואילו קרא העיד שכלל לא שמע על כספת כזו. זמיר קיבל את הגרסאות של השניים. עוד הוא קובע, כי העברת מידע בין עיתונאים היא נוהג נפוץ, ולכן לא היה כל פסול בהעברת המסמכים לנוסבאום - מה עוד שגלאט-ברקוביץ' אמרה בחקירתה במשטרה, כי הדבר כלל לא הפריע לה.
לבסוף דחה זמיר את טענתה של גלאט-ברקוביץ', כאילו קרא הבטיח לה שכל מהלכיו ייעשו בתיאום עם שוקן. הוא מציין, כי שוקן אינו עורך בהארץ ולא ידע דבר על הידיעה לפני פרסומה, ומאידך גלאט-ברקוביץ' העלתה גירסה זו לראשונה בתביעה הנוכחית ולא בחקירותיה או בהודאתה.
