שוםט בית משפט השלום בתל אביב, בני שגיא, הרשיע (יום א', 20.11.11) בסחיטה באיומים אדם שאיים על בת זוגו לשעבר, כי יתאבד אם תעזוב אותו. שגיא אומר, כי זוהי הפעם הראשונה בה נקבעת הרשעה שכזו, ומדגיש את ההבדל בין נסיבות המקרה שלפניו לבין איום סתם שאינו מהווה עבירה פלילית.
אהרון אסרף ניהל במשך שנה וחצי מערכת יחסים עם אלמנה כבת 45, עד שזו החליטה לסיים אותה. אסרף לא השלים עם החלטתה ושיגר אליה עשרות מכתבים ומאות מסרונים, עקב אחריה ויצר עימה קשר למרות צו הגנה שהוציא בית המשפט לבקשתה. בשל מעשים אלו הורשע אסרף בפגיעה בפרטיות, בהטרדה באמצעות מתקן בזק ובהפרת צו ההגנה.
בנוגע לסחיטה באיומים טענה המדינה, כי איומי ההתאבדות נועדו לשכנע את האישה לאפשר לאסרף להמשיך להתגורר בביתה. לעומת זאת טענה ההגנה, כי הם נבעו מתוך מצוקה ואהבה כנה, ולכן הם נעדרים את היסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה. אסרף איים כי יתאבד בתלייה באמבטיה - כפי שעשה בעלה הראשון של המתלוננת - וכי הוא אף חתך את עצמו בעזרת סכין יפני.
לאחר שסקר את הפסיקה בנושא האיומים בהתאבדות כעבירה פלילית אומר שגיא, כי הן הוא והן המדינה לא מצאו תקדים למצב הנדון, כאשר מדובר ביחסים בין בני זוג. הוא מצטט את דבריו של אסרף אגב איומי ההתאבדות וקובע, כי הם היו מחושבים ונועדו לסחוט את המתלוננת, כחלק מן ההתנהגות המניפולטיבית שלו כלפיה. מאידך, סירב אסרף להסביר את דבריו במהלך עדותו, מסר שלל גרסאות והתחמק מלהשיב. גם אם חש קושי רגשי מסוים - קובע שגיא - איומיו היו מחושבים ונועדו להשיג מטרה ברורה.
שגיא דן גם בשאלה האם אין במקרה זה משום הרחבת יתר של סמכות המשפט הפלילי וחדירתו לתחומי הפרט. הוא משיב בשלילה: "המקרה שלפני, בו השליט הנאשם על המתלוננת את רצונו באמצעות איומי התאבדות אשר לוו בהמחשת רצינותו... הינו מקרה נדיר וקיצוני, הן נוכח פרק הזמן בו התמיד הנאשם בהתנהגותו, הן נוכח מספר הפעמים בהן נקט בפעולות אלה, והן נוכח העובדה כי הפעולות כוונו בדיוק רב לנקודת החולשה של המתלוננת על-רקע התאבדות בעלה. כל אדם המצוי בקשר זוגי ומעוניין להביאו לידי סיום, זכאי לעשות כן מבלי שיהיה נתון לאיומים והפחדות, בוודאי לא מן הסוג הקיצוני והקשה ביותר". משום שמדובר במקרה כה קיצוני, מסיים שגיא, יש עניין ציבורי בהעמדתו לדין של העבריין.
בשולי פסק הדין, מעיר שגיא על האופן בו ניהל אסרף את הגנתו, תוך העלאה בלתי פוסקת של טענות קונספירציה רחבות היקף אך חסרות כל יסוד. באופן חריג, הוא מוצא לנכון לשבח הן את התובעת, עו"ד אלכסנדרה קרא, והן את הסניגור, עו"ד יעקב אוחנה (שנכנס לתפקידו לאחר שהסניגורים הקודמים פוטרו או התפטרו), אשר לדבריו "חלקו גורל משותף" כמושא להתקפותיו של אסרף, ולמרות זאת "הפגינו איפוק, סבלנות אין קץ, כושר עמידה והבלגה" וניהול מקצועי וענייני של ההליך.
