הפלונטר של השופטת המחוזית נוגה אוהד

שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, נוגה אוהד, נתנה החלטות סותרות בערעור שהוגש לה, וזאת מבלי לנמק אותן. שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, כינה (24.11.11) את המצב שיצרה במילה "פלונטר" והורה לבטל את שתי ההחלטות ולקיים את הדיון מראשיתו. אולם האירועים חאן האביב וקיבוץ יקום, בו הוא פועל, הורשעו בבית משפט השלום בנתניה בשימוש ללא היתר במקרקעין, נקנסו בעשרות אלפי שקלים והוצא צו האוסר על המשך השימוש הבלתי חוקי בקרקע הקיבוץ. על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, בו ביקשו לזכותם או לכל הפחות לעכב את ביצוע פסק הדין. במרס השנה נתנה אוהד פסק דין בהסכמה, בו נאמר: "1. הערעור מתקבל. 2. המערערים...יגישו בקשה להיתר לשימוש הפעלת חלק מפארק יקום כגן אירועים וזאת בתוך 90 יום מהיום. 3. לאור העובדה כי הצדדים הסכימו שיש צורך בהגשת בקשה להיתר להפעלת המקום כגן אירועים, ולאור העובדה כי המשיבה לא פעלה במשך שנים ארוכות משום שסברה כי הפעלת המקום כגן אירועים אינו מצריך קבלת היתר ספציפי, וכתב האישום הוגש אך ורק לאחר הגשת דוח מבקר המדינה ובעקבותיו, ניתן צו עיכוב ביצוע עד למיצוי ההליכים". בחודש אפריל פנתה המדינה לאוהד בבקשה שתבהיר את פסק דינה ותקבע, כי ההרשעה נותרה בעינה, וכל שניתן לאולם ולקיבוץ הוא עיכוב ביצוע הצו להפסקת פעילות האולם. אוהד לא ביקשה את תגובת הקיבוץ והאולם, וכעבור שלושה ימים צירפה פתקית וירטואלית לבקשת המדינה ובה נאמר: "צו אישור שימוש יעוכב עד ל-9 חודשים מיום מתן פסק הדין. ההרשעה נותרה על-כנה". על החלטה זו ערערו חאן האביב ויקום לבית המשפט העליון. רובינשטיין אומר, כי אוהד כלל לא הייתה רשאית "לתקן" את החלטתה הראשונה באופן ההופך אותה על פיה. הדבר אפשרי רק אם מדובר בפליטת קולמוס אמיתית, ורק לאחר קבלת התייחסות הצד השני. הוא מוסיף וקובע, כי לקיבוץ ולאולם נגרם עיוות דין במישור הדיוני, שכן "משלכאורה נתקבל בפסק הדין ערעור על הרשעה והפך לזיכוי, פשיטא שאין להפכו בשנית להרשעה בלא דיון בפני בית המשפט". לדברי רובינשטיין, אפשר היה לקבוע בפשטות שרק החלטת ההבהרה (הפתקית) תתבטל והזיכוי יישאר על-כנו. ואולם, "אין מדובר במשחק שחמט אלא בדין, ומשגילה בית המשפט דעתו בהחלטת ההבהרה כי לא נתכוון לכאורה לזיכוי, מטעם זה או אחר, אין לאפשר 'ניצחון טכני' למבקשים ולהעמיד את הזיכוי על מכונו". והוא מוסיף בביקורת ישירה על אוהד: "איני סבור שבית משפט זה ימלא חובתו אם יראה שורה לא מנומקת של 'הערעור מתקבל' בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לאחר פסק דין מנומק של בית משפט השלום, כסוף פסוק". לפיכך, קובע רובינשטיין, "אין מנוס מביטול שתי הכרעותיו של בית המשפט המחוזי, ומהחזרת התיק אליו לדון כהלכתו בערעור, בפתיחות דעת ככל משפטה וחוקתה ותוך מתן פסק דין מנומק".