אין מקום לקבוע הלכה רוחבית בנוגע לשאלת הצמדת הסכומים המופיעים בכתובה ויש לבחון כל מקרה לגופו. כך קובע (23.11.11) בית המשפט המחוזי בתל אביב.
השופט
ישעיהו שנלר סוקר את הדעות השונות בנושא ומוצא, כי יש לא פחות משמונה כאלו: בין הימנעות מוחלטת מהצמדה למדד לבין הפוסקים הצמדה וגם ריבית. הוא כותב בפסק דינו: "אין לקבוע מסמרות חד-משמעיים לפיהם, ההכרעה תהא בכל מקרה ומקרה לכאן או לכאן, דהיינו, קביעה כי אין מקום להצמיד כתובה או קביעה כי יש להצמידה. סבורני, כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו, וכפי שניתן אולי גם לראות בפסיקת בתי הדין הרבניים ובהתאם לאשר הובא לעיל.
"כך, לא דומה מקרה ובו סכום הכתובה הינו גבוה אף ללא שערוך לבין מקרה ובו סכום הכתובה הנומינלי הינו בבחינת לעג לרש. כך, לא דומה מקרה בו קיבלה האלמנה זכויות מהעזבון לבין מקרה ובו נושלה כליל מעזבון בעלה המנוח. בנוסף יש לבחון אם הסכום הנומינאלי אם די בו לכלכל את האלמנה משך תקופה של כשנה אם לאו. יתר על כן, כגישת בתי הדין, ניתן אף לקבוע הצמדה חלקית וכעין פשרה קרובה לדין, ובהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה". השופט
קובי ורדי נמנע מלהתייחס לסוגייה זו, ואילו השופטת רות לבהר-שרון קיבלה את גישתו של שנלר.
הדברים נאמרו במסגרת פסק דין בערעורם של יורשים על החלטת בית המשפט למשפחה, לפיה היה מקום להצמיד למדד את כתובתה של אמם המנוחה. הכתובה הייתה בסכום נומינלי של 100,000 לירות, ועל-פי חישובי בית המשפט למשפחה ערכה הריאלי הוא קרוב ל-500,000 שקל. שנלר אומר, כי במקרה הנדון - הימנעות מהצמדה מעמידה את שווי הכתובה על עשרה שקלים בלבד, והדבר מהווה לעג לרש ואף מסכל את אחת ממטרות הכתובה - למנוע מצב בו יתייחס הבעל בקלות ראש לגירושין אפשריים. סיבה נוספת שהביאה את שנלר להחלטתו היא העובדה, שהבעל לא הוריש מאומה לאשתו למרות שהיו נשואים 30 שנה וציפה שהיא תתקיים מרכושה שלה.