הסחבת שנוקט היועץ המשפטי לממשלה,
יהודה וינשטיין, בעניינו של שר החוץ,
אביגדור ליברמן, עשויה לסכל את העמדתו של האחרון לדין - אפילו אם יחליט וינשטיין סופית לעשות זאת. כך עולה מבדיקת News1. הסיבה: הזמן הרב החולף עשוי להקנות לליברמן הגנה מן הצדק.
החקירה נגד ליברמן החלה בפברואר 2000, בעקבות דוח
מבקר המדינה, והתמקדה בחשדות לעבירות על חוק מימון מפלגות. מאז היא הסתעפה לכיוונים רבים ונמשכה עד אוגוסט 2009, אז המליצה המשטרה להעמידו לדין. וינשטיין, שנכנס לתפקידו בינואר 2010, הבטיח תחילה לקבל החלטה בתיק עד סוף אותה שנה. לאחר מכן הסביר, כי בשל שביתת הפרקליטים נמנע הדבר ממנו, וקבע מועד חדש: סוף פברואר 2011. בפועל, החליט וינשטיין רק באפריל השנה להעמיד לדין את ליברמן - בכפוף ל
שימוע שטרם התקיים.
חשוב לציין, שגם אם ליברמן הוא שמעכב את קיום השימוע - האחריות בסופו של דבר נופלת על וינשטיין. סמכותו, ואף חובתו, של היועץ המשפטי לממשלה שלא לתת את ידו לסחבת מצד חשודים. הפרקליטות יודעת היטב לעמוד על לוחות הזמנים לקיום שימועים, כפי שלמשל הודיעה לבעלי משרד ראשונטורס, כי מאחר שלא התייצב במועד שנקבע לו - נחשב הדבר כאילו ויתר על זכות השימוע (ובג"ץ אישר זאת).
סעיף ההגנה מן הצדק במצב הנוכחי, ליברמן יועמד לדין לכל הפחות 12 שנים לאחר פתיחת החקירה נגדו. כפי שיובהר בהמשך, חלק מן ההאשמות נגדו מתייחסות לאירועים שהתרחשו בשנת 2001, דהיינו: למעלה מעשור לפני שיועמד לדין. ליברמן עצמו עתר לבג"ץ נגד הסחבת בעניינו, ואף התבטא בפומבי מספר פעמים בחריפות נגד המשטרה והפרקליטות - הן בנוגע לזמן חסר התקדים בו נמשך הטיפול בעניינו, והן בטענה שמדובר ברדיפה פוליטית.
בית המשפט העליון קבע, בפסק דינו המנחה בנושא, כי יש לבחון את טענת ההגנה מן הצדק בשלושה שלבים:
1) זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים וקביעת עוצמתם;
2) האם בקיומו של ההליך, למרות פגמים אלו, יש פגיעה חריפה בתחושת הצדק;
3) האם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים חריפים פחות מאשר ביטול כתב האישום.
ההגנה מן הצדק נוספה לחוק העונשין בשנת 2007, כסעיף קטן 10 בסעיף 149 לחוק. סעיף זה קובע, כי לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, שאחת מהן היא: "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". בתי המשפט כבר קבעו, כי הגשת כתב אישום שנים רבות לאחר האירועים הנטענים, גם אם אין בכך משום התיישנות, עלולה להוות סתירה מהותית לעיקרון ההגינות המשפטית, בשל הקושי הרב של הנאשם להביא ראיות לחפותו.
טיוטת כתב האישום טיוטת כתב האישום נגד ליברמן כוללת עבירות של מירמה והפרת אמונים, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות,
הלבנת הון והטרדת עד. על-פי החשד, ליברמן שלט בפועל בחברות אליהן הועברו כספים בהיקף של מיליוני דולרים, שמקורם באנשי עסקים פרטיים, ואשר התקבלו בשנים 2008-2001, במהלך כהונתו כחבר-כנסת וכשר.
החשד המרכזי המיוחס לליברמן הוא קבלת מיליוני דולרים משורה של אנשי עסקים, שהזרימו את הכספים לחברות שנותרו בשליטתו לאחר מינויו לראשונה לשר בשנת 2001. מדובר באנשי עסקים להם יש פעילות קיימת או פוטנציאלית בישראל, ובהם
מיכאל צ'רנוי, העומד לדין באשמת סיוע ל
גד זאבי לקבל במירמה את השליטה בחברת בזק;
מרטין שלאף, איל קזינו יהודי-אוסטרי ומי שהיה בעלי הקזינו ביריחו; דו גרטלר, יהלומן הפעיל במיוחד בקונגו; ודניאל גיטנשטיין.
לדברי הפרקליטות, ליברמן קיבל מאנשי העסקים את הכספים בתשלומים חד-פעמיים או עיתיים, ועשה זאת במערכת של חברות קש - שנרשמו בקפריסין, באיי הבתולה ובישראל - על-מנת להסתיר את מקור הכספים. ליברמן לא יואשם בשוחד בגין קבלת כספים אלו, כנראה משום שלא נמצאו די ראיות להוכיח שנתן תמורה לאותם אנשי עסקים.
עוד טוענת המדינה, כי לאחר פרישתו מהממשלה בשנת 2004, הקים ליברמן חברה שנרשמה רשמית על שם בתו מיכל, שהייתה אז בת 21. לחברה זו זרמו 2.5 מיליון דולר משורה של אנשי עסקים. הכסף המשיך להיכנס לחברה גם כאשר שב ליברמן לכהן כשר בשנת 2006, ומאז נכנסו לחשבונה 1.2 מיליון דולר.
