הסופרת נעמי רגן העתיקה מהסופרת החרדית שרה שפירו קטעים משמעותיים שהופיעו בספרה "ואל אישך תשוקתך". כך קבע (יום א', 11.12.11) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יוסי שפירא. פסק דינו של שפירא משתרע על פני 92 עמודים ועוסק בסוגיות עקרוניות של זכויות יוצרים, ובהן: הזמן בו ניתן להגיש תביעות בהקשר זה, הבחנה בין השראה מותרת לבין העתקה אסורה, מתן קרדיט ליוצרים ועוד.
שפירו פרסמה בשנת 1990 את ספרה הראשון, Growing with My Children. הספר מתבסס על יומנה של שפירו מן השנים 1989-1986 ומתאר את העליות והמורדות שחוותה כאם חרדית צעירה. שפירו העניקה לרגן עותק מן הספר. רגן פרסמה בשנת 1992 את הספר Sotah, אשר תורגם לעברית תחת השם "ואל אישך תשוקתך", ואשר זכה להצלחה בינלאומית רבה.
לטענת שפירו, קטעים משמעותיים מתוך ספרה של רגן לקוחים היישר מתוך ספרה שלה, אך ההעתקה בוצעה כך שרגן השתמשה רק בקטעי ה"מורדות" שבחייה כדי להאיר באור שלילי את חיי החברה החרדית. פסק הדין מתאר בפירוט רב כיצד גילתה שפירו את ההפרה הנטעית ואת מגעיה עם רגן ועם הוצאת הרפר-קולינס שפרסמה את Sotah אשר לא העלו דבר. שפירו טענה, כי בשנת 2007 נודע לה על תביעתה של מיכל טל המנוחה נגד רגן, שהוגשה אף היא בטענה להפרת זכויות יוצרים (אך הטיפול בה נפסק עם פטירתה של טל), ולאור זאת חידשה את הטיפול בהפרת זכויותיה שלה, באמצעות עו"ד גלעד קורינאלדי, ואף גילתה קטעים מועתקים נוספים.
אין התיישנות ואין שיהוי שפירא דן תחילה בטענות הסף של רגן, לפיהן על תביעתה של שפירו חלים התיישנות ושיהוי. הוא קובע, כי עוולת הפרת הזכויות היא עוולה מתמשכת, אשר אינה מתחילה ומסתיימת ביום פרסום היצירה המעתיקה, אלא הולכת ונמשכת כל עוד מופצים עותקיה של יצירה זו. לכן, אומר שפירא, ניתן להגיש תביעה שתתייחס לשבע השנים שקדמו למועד הגשתה. את טענת השיהוי דוחה שפירא לאחר שהוא קובע, כי שפירו מעולם לא התייאשה מעמידה על זכויותיה, אלא רק נאלצה להפסיק את הטיפול בכך בשל חוסר יכולתה להתמודד עם הוצאת ענק דוגמת הרפר-קולינס.
טענה נוספת של רגן הייתה, כי שפירו עצמה העתיקה מסופרים אחרים חלקים מן הקטעים שבמחלוקת. שפירא דוחה טענה זו בקובעו, כי הקטעים בהם השתמשה שפירו לא היו מהותיים וממשיים. בהקשר זה הוא מזכיר פסיקות דומות בבריטניה ובארה"ב בתביעות שהוגשו (ונדחו) נגד ג'יי.קיי רולינג על "הארי פוטר" ונגד דן בראון על "צופן דה-וינצ'י".
עוד דן שפירא בטענתה של רגן, לפיה הקטעים בהם מדובר עברו טרנספורמציה ולכן מדובר בשימוש מותר, וקובע, כי הפסיקה בארץ טרם קיבלה גישה זו. לעומת זאת, מצביע שפירא על כך שרגן עצמה הביאה להשמטת כמה מן הקטעים המפרים במהדורה העברית של הספר, וכי לא העניקה לשפירו קרדיט הוגן (למשל: במבוא לספר).
ההסתברות המתימטית אינה קיימת מכאן עובר שפירא לניתוח ארוך של טענת ההפרה עצמה. הוא מצטט באריכות את הקטעים הדומים בשני הספרים ואת חוות הדעת של מומחים שהגישה שפירו, ועומד על הדמיון בשורה של דמויות ואירועים. בין היתר הוגשה חוות דעת של מתימטיקאי, ולפיה ההסתברות שהרעיונות והביטויים הדומים יופיעו בשני הספרים באותו סדר, למעשה אינה קיימת. שפירא מציין, כי גם הסופרת יהודית רותם - ידידתה של רגן - אישרה שיש דמיון בין הספרים. הוא מסכם: "ההצטברות של נקודות דמיון כה רבות מרחיקה את האפשרות שהדמיון מקרי".
בדיון המשפטי אומר שפירא, כי העתקת "חלק ניכר" מיצירה אינה נמדדת בהכרח בכמות אלא באיכות: "חלקים מהותיים וממשיים מיצירת התובע". במקרה הנדון, קובע שפירא, הוכח שהקטעים שהעתיקה רגן "עוברים כחוט השני בהתפתחות הטכסט" ולכן הם מהווים "חלק ניכר". בהמשך הוא אומר, כי רגן "ניכסה [לעצמה] קטעים מהותיים וממשיים" מספרה של שפירו. לדבריו, גירסתה של רגן - לפיה מדובר בהעתקה שנעשתה בטעות - אינה סבירה, שכן פרקים אלו נכתבו מן הסתם במשך חודשים ולא בתוך מספר ימים.
שפירא מוסיף וקובע: "אין זה משנה כלל אם המעתיק התכוון במודע או שלא במודע להעתיק את יצירתו של התובע. הזכות היא זכות קניינית ושאלת הכוונה או הידיעה כלל אינה רלוונטית. בית המשפט יכול להתחשב בתום הלב בשאלת הפיצויים אך לא בקביעה, אם היצירה הועתקה או שלא הועתקה".
בחלקו האחרון של פסק הדין סוקר שפירא בהרחבה מקורות מן המשפט העברי בנושא זכויות היוצרים. עוד הוא מזכיר, כי אשתקד הוגשה תביעה נוספת נגד רגן בטענה להפרת זכויות יוצרים. לבסוף הוא מסיים בנימה אישית ואומר, כי התעמק בשני הספרים: "שתי יצירות מופת מרתקות, ועל כך תבואנה המחברות על הברכה". שפירא הורה לבאי-כוחן של שפירו ורגן לבוא בדברים בנושא כימות הנזק ולהודיע לו בתוך 30 יום את עמדתם.
