בית המשפט המחוזי בחיפה קובע (יום ד', 21.12.11), כי ניתן להעניק שחרור מוקדם גם לאסיר שנשקפת ממנו מסוכנות לציבור. ההחלטה ניתנה בעניינו של עבריין מועד, שביצע עבירות גוף חמורות בהיותו משוחרר על תנאי וגם בהיותו במאסר.
מוחמד עויס ריצה שש מתוך שבע שנות המאסר שנגזרו עליו, ולחובתו שמונה הרשעות קודמות במאה עבירות בתחומי הסמים, הרכוש והאלימות. הוא זכה לשחרור מוקדם גם בשנת 2000, וחמישה שבועות לאחר מכן נדון ל-54 חודשי מאסר בגין חבלה חמורה. באפריל 2004, בהיותו במאסר, תקף עויס עובד ציבור והחזיק סמים מסוכנים. כעבור חמישה חודשים דקר אסיר אחר. תשעה חודשים לאחר שחרורו, ובעוד מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו והוא בטיפול שירות המבחן, תקף אדם בסכין. בזמן המאסר הנוכחי הוא ביצע עבירות משמעת והתקבל מידע מודיעיני רב בדבר המשך מעורבותו בעבירות סמים ואלימות.
למרות כל זאת, החליטה ועדת השחרורים לשחררו ממאסר שנה לפני תום התקופה. הוועדה נימקה זאת בשינוי שחל בהתנהגותו של עויס בשנה וחצי האחרונות, ובכך שהוא צפוי לעבור שיקום בהוסטל סגור. הוועדה קבעה, כי "אין כל ספק שהאמור לעיל [עברו של עויס] יש בו להדאיג ומעיד כשלעצמו על מסוכנות", אך הוסיפה, כי אם לא יזכה לשיקום - יש סיכויים שיתמיד באורח חייו, שהוא "מאסר עולם עם חופשות".
הפרקליטות דאגה לזכויות האסיר המדינה ערערה על החלטה זו, והשופטים
רון שפירא ואלכס קיסרי החליטו ברוב דעות (מול השופט
עודד גרשון) לדחות את הערעור. לדברי שפירא, אי-אפשר להגיע למצב בו תהיה רמת שכנוע של קרוב ל-100% לפיה שחרורו של אסיר לא יסכן את שלום הציבור. הוא סבור, כי יש לקרוא את הוראות חוק השחרור בדומה להוראות חוק המעצרים, כאשר אין צורך בהשגת ודאות אלא רמה גבוהה של ביטחון.
במקרה של שחרור מוקדם, אומר שפירא, "אין מדובר בוודאות מוחלטת, שאותה, ככל הנראה, רק במקרים חריגים שבחריגים ניתן לקבוע, אלא ברמת מסוכנות שוועדת השחרורים סבורה כי ניתן לאיין בתוכנית פיקוח נאותה על האסיר המשוחרר". כל פירוש אחר, קובע שפירא, יביא לכך שרק אסירים בודדים יזכו לשחרור מוקדם, ויהיו אלו רק מי שהורשעו בעבירות רשלנות ודומותיהן. עוד הוא מציין, כי ההצלחה בשיקום אסירים היא "חלקית ביותר", ולכן חיפוש אחרי תוכניות שיבטיחו הצלחה היא ציפייה לתוצאה בלתי אפשרית. לעמדה עקרונית זו מוסיף שפירא את הקו ולפיו התערבות בית המשפט בהחלטות ועדת השחרורים תהיה נדירה ותיעשה רק במקרים של חוסר סבירות קיצונית.
בשולי ההחלטה משבח שפירא את פרקליטות מחוז חיפה, אשר עם הגשת ערעורה גם ביקשה למנות לעויס סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית. גישה זו, הוא אומר, מצביעה על רגישותה של הפרקליטות לזכויות אסירים והדאגה שעניינם יוצג בצורה הולמת, למרות שמטבע הדברים המדינה מתנגדת לעמדותיהם.
קיסרי הוסיף: "רמת הוודאות שהאסיר לא יסכן את שלום הציבור איננה, ואיננה יכולה להיות, מוחלטת, או אפילו קרובה לכך. בעניין זה יכולה הוועדה להתרשם מנתונים שונים המובאים בפניה ובמקום שהיא מגיעה למסקנה שקיים סיכוי סביר שהאסיר לא יסכן את שלום הציבור ובטחונו אין מניעה שהיא תחליט על שחרורו, בתנאים שאותם היא מוסמכת לקבוע, כפי שאכן עשתה הוועדה בענייננו".
מניפולטיביות מוכחת של האסיר גרשון סבר, כאמור בדעת מיעוט, כי ניתן לשחרר אסיר מסוכן רק אם סיכויי שיקומו מבטלים את הסיכון הנשקף ממנו. "חוסר הסבירות והפגם המשפטי בהחלטת הוועדה נעוצים בכך שתנאי זה אינו מתקיים בענייננו", הוא אומר. "עיון בהופעותיו של המשיב בפני ועדת השחרורים וגורמי הטיפול בעבר מלמד על מניפולטיביות מוכחת של המשיב. המשיב מעל באופן בוטה באמון הוועדה בעבר שזו העניקה לו שחרור על תנאי ואף החריף את דרכו העבריינית ופגע קשות בזולתו זמן קצר ביותר לאחר ששוחרר".
גרשון מוסיף: "החלטת הוועדה לוקה בחוסר סבירות קיצוני גם בכך שלא התייחסה באופן ביקורתי להמלצת גורמי הטיפול בכלא. זאת על-אף שהבעיות והקשיים בהתנהגות האסיר הוצגו בחוות דעתם והונחו בפני הוועדה. הוועדה קיבלה את המלצת גורמי הטיפול בבחינת 'כזה ראה וקדש'. זאת, תחת להשוות את המלצת גורמי הטיפול אל מול יתר נתוני האסיר". עוד הוא מעיר, כי עויס לא שילם את הפיצוי שהוטל עליו לשלם לקורבנו האחרון, דבר המלמד על כך שלא הפנים את חומרת מעשיו.