חירשותו ההדרגתית של המלחין לודוויג בטהובן השפיעה על יצירותיו. זו המסקנה האחרונה אליה הגיעו מומחים. לדבריהם, ככל ששמיעתו הלכה ונחלשה, כך העדיף בטהובן טווח נמוך יותר של צלילים ביצירות אותן הלחין. כך, בדברים שפרסמו בכתב העת המדעי British Medical Journal.
ניתוח המוזיקה שכתב בטהובן הראה כי ברגע שהמלחין הפך חירש לגמרי, הוא החל להשתמש בצלילים הגבוהים שוב. החוקרים סבורים כי הממצאים יכולים להסביר את אופי המוזיקה של בטהובן, שמקובל לחלק אותה לשלוש תקופות - הקריירה המוסיקלית המוקדמת, האמצעית והמאוחרת שלו.
החוקרים, מאוניברסיטת אמסטרדם, גילו כי ברביעייה המוסיקלית המוקדמת שלו (אופוס 18, 1800-1798) השתמש בטהובן במגוון צלילים גבוהים.
בטהובן, שסבל מצורה חמורה של טיניטוס (טינטון, זמזומים באוזניים, צפצופים ממושכים באוזניים), הזכיר את בעיות השמיעה שלו בפעם הראשונה בשנת 1801 במכתב לפרנץ וגלר ולקרל אמנדה. במכתב כתב: "בתיאטרון עלי להתקרב מאוד לתזמורת כדי לשמוע ולהבין את הביצוע, וזה ממרחק ממנו איני שומע את התווים הגבוהים של כלי הנגינה ושל הזמרים".
בשנת 1810, כשהלחין את אופוס 74 ו-95, מספר התווים הגבוהים בהם השתמש ירד בצורה משמעותית ונטה לכיוון צלילים בתדירות נמוכה יותר. אך השימוש בתווים גבוהים יותר גבר שוב בשנת 1825, כשהלחין את רביעיית המיתרים, אופוס 127 עד 135, אז כפי הנראה סבל כבר מחירשות מלאה.
עורכי הדוח כתבו כי התוצאות מראות שככל שמצב החירשות של המלחין התקדם, כך נטה יותר בטהובן להשתמש בתווים בתדירות בינונית ונמוכה, אותם יכול היה לשמוע טוב יותר כשהמוזיקה בוצעה, לכאורה כדי לקבל משוב מהקהל שהאזין ליצירותיו.
כשנאלץ בסופו של דבר להסתמך רק על החלק הפנימי של האוזן, לא יכול היה בטהובן להלחין מוזיקה אותה יכול היה לשמוע, ובהדרגה חזר להשתמש בחוויותיו המוסיקליות משלבי ההלחנה המוקדמים שלו.
החוקרים הודו כי הממצאים אינם חד-משמעיים מאחר שהסתמכו על מספר מוגבל של יצירותיו של בטהובן.