העיתון מקור ראשון והצלמת מרים צחי לא יחויבו למסור למשטרה את רוב התמונות שצולמו בעת ההתפרעות לבסיס חטמ"ר אפרים. כך קבע (יום ג', 3.1.12) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה יועד הכהן.
המשטרה ביקשה לקבל את התמונות שצולמו בעת שמתנחלים תקפו את הבסיס ואת סגן מפקד החטיבה בחודש שעבר, בעוד העיתון טען לחיסיון עיתונאי. בית משפט השלום בירושלים חייב את מקור ראשון וצחי למסור את רוב התמונות, למעט אלו שנותרו בכספת בית המשפט, אך הכהן קיבל את רוב ערעורם של החלטה זו. אגב כך, מביע הכהן בהרחבה את דעתו בנושא החיסיון העיתונאי.
תחילה אומר הכהן, כי בניגוד לשופטת השלום - הוא בחן את התמונות שהופקדו בכספת בית המשפט, ומצא שרק כ-50 מהן (המתעדות הבערת צמיגים וחיילים המגיעים לבסיס) רלוונטיות לבקשתה של המשטרה. לפיכך קבע הכהן, כי תמונות אלו יימסרו למשטרה.
לעומת זאת, נדחתה בקשת המשטרה לקבל את התמונות האחרות שצילמה צחי. לדברי הכהן, המשטרה הייתה רשאית לבקש את הצילומים, שכן מדובר באחד מהמקרים החריגים בהם יש הצדקה להיעזר במידע המצוי בידי אזרחים כדי לחקור עבירה. אולם בית המשפט היה צריך להעמיק יותר בבדיקת הבקשה, ובין היתר לבחון האם נעשה לכל הפחות מאמץ ראשוני לזהות את המעורבים באירוע מבלי להזדקק לתמונות שצילמה צחי.
החיסיון חל גם על המידע את רוב החלטתו מייחד הכהן לסוגיית החיסיון העיתונאי. הוא פותח בקובעו, כי לדעתו החיסיון חל לא רק על המקור אלא גם על המידע, כפי שנקבע במספר פסקי דין וכפי שמוצע בשורה של הצעות חוק המונחות על שולחן הכנסת. במקרה הנדון, מזכיר הכהן, טענה צחי שהיא הגיעה למקום על סמך מידע שקיבלה ממקורותיה, וכי חשיפת התמונות עלולה לחשוף את המקורות. לדעת הכהן, שמירת האמון שבין העיתונאי למקורותיו מחייבת להבטיח את החיסיון גם כאשר מדובר באירוע פומבי שהעיתונאי לא היה מגיע אליו בלא מידע ממקורותיו, שכן מדובר באינטרס ציבורי חשוב של חופש העיתונות.
עוד אומר הכהן, כי בשלב זה לא טוענת המדינה שהתיק ייסגר בלי התמונות שצילמה צחי. הוא שב ומציין, כי למעט סדרת התמונות שהזכיר כבר (ושהעיתון הסכים למסור למשטרה), יש בתמונות אלו לכל היותר משום ראיה נסיבתית להוכחת השתתפותם של המעורבים באירוע. ייתכן שבעתיד, אם תיקלע החקירה למבוי סתום, יהיה מקום לבקש שוב את התמונות - מוסיף הכהן.
"היפוך סדר החקירה על ראשו" הכהן מוסיף: "כעניין שבעיקרון, אין המשטרה יכולה, לטעמי, לבנות את חקירותיה על בסיס חומר עיתונאי שלא פורסם ברבים, והמצוי רק בידיו של עיתונאי שקלט אותו בחושיו ותיעד אותו, וזאת מבלי שיש בידה ראיות אחרות לקיומה של העבירה הנחקרת". הוא מדגים, כי המשטרה עלולה לדרוש באופן קבוע מצלמים המכסים אזור מסוים למסור לה תמונות בהן תועדו עבירות שלמשטרה עצמה אין מידע עליהן. הוא מכנה זאת "פגיעה פוטנציאלית חמורה בחופש העיתונות והיפוך הסדר של חקירה משטרתית ראויה על ראשו".
עוד אומר הכהן, כי הוא אינו מקבל את הקביעה (של בית המשפט השלום), לפיה אין חיסיון לתיעודו העיתונאי של אירוע פומבי. לדבריו, יש להבחין בין אירוע בו נוכחים צלמים רבים לבין כזה שאליו מגיע צלם או עיתונאי בודד בעקבות מידע ממקורותיו המבקשים שלא להיחשף. במקרה כזה, קובע הכהן, יש לתת משקל מוגבר לחיסיון העיתונאי, גם אם במסגרתו תועד ביצוע עבירות. הוא אינו מקבל את הדעה, לפיה העיתונאי יוכל להתגונן בפני מקורותיו בנימוק שמסר את המידע על-פי דרישת בית המשפט, באומרו שדעה זו מתעלמת מהיחסים המורכבים שבין עיתונאי למקורותיו. עם זאת מעיר הכהן, כי אם יטען העיתונאי/הצלם שהוזמן לאירוע שכזה בידי מקורותיו, יהיה צורך לחקור אותו על כך.
