היועץ המשפטי לממשלה,
יהודה וינשטיין, החליט (יום ד', 4.1.12) לסגור מהעדר אשמה את תיק החקירה נגד שופט בית המשפט העליון,
יורם דנציגר. ההחלטה תאפשר עקרונית לדנציגר לשוב לכהונה מלאה. הפרשה, שנגעה ליחסיו של דנציגר כעו"ד פרטי עם ראש עיריית בת ים,
שלומי לחיאני, נחשפה ב-News1 והובילה - לראשונה בתולדות המדינה - לחקירתו של שופט עליון תחת אזהרה.
המשטרה המליצה לסגור את התיק מחוסר אשמה, בעוד פרקליט המדינה,
משה לדור, סבר שיש לסוגרו מחוסר ראיות. אילו הייתה מתקבלת עמדתו של לדור, סביר להניח שדנציגר היה נאלץ לפרוש. דנציגר יצא לחופשה בתחילת אוגוסט, לאחר שווינשטיין אישר לחקור אותו באזהרה, אך מאז חזר בהדרגה למלא את רוב תפקידיו - למעט שמיעת דיונים.
מה היה טיבו של הסכם שכר הטרחה החשד הראשון נבדק ביחס לנקודת הזמן בה לחיאני כיהן כראש עירייה ודנציגר שימש בה בעת כעורך הדין שטיפל בעניניו הפרטיים של לחיאני ובעל משרד אשר נתן שירותים משפטיים לעירית בת ים. בהקשר זה נבדק החשד, אם ההימנעות מחיוב או גבייה של שכר טירחה, מהווה טובת הנאה שהעניק ללחיאני בקשר או בזיקה להעברתם של תיקים מעיריית בת ים לטיפול משרדו של דנציגר.
דנציגר היה פרקליטו של לחיאני מאז 1997 והעניק לו הנחה של 50%-30% משכר הטרחה בשל הידידות ביניהם. בשנת 2002 התגלע סכסוך בין חברת אלשב שבבעלות שלומי ודורית לחיאני לבין בנק המזרחי, ודנציגר ומשרדו ייצגו את לחיאני מאז ועד אמצע 2007. לחיאני נבחר לראשות העירייה באוקטובר 2003. בשנים 2007-2005 שכרה העירייה שירותים ממשרדו של דנציגר תמורת 560,000 שקל.
החקירה עסקה בעיקרה באופיו של שכר הטרחה עליו סיכמו דנציגר ולחיאני בנוגע לאלשב. הסיכום היה על תשלום גלובלי של 20,000 דולר (בתוספת מע"מ והוצאות) עד לסיום הטיפול בתיק, ובאוקטובר2002 הסכים לחיאני לשלם עוד 3,000 דולר. במרץ 2003 נחתם הסכם פשרה בין אלשב לבנק, אך משהתגלו קשיים במימושו, הסכים בנק איגוד להעמיד לרשות לחיאני אשראי באמצעותו ירכוש את חובות אלשב לבנק המזרחי.
לחיאני אינו משלם בגין שעות עבודה בסך-הכל ביצע משרדו של דנציגר 450 שעות עבודה בתיק אלשב, מתוכן 330 שעות בטרם נבחר לחיאני לראשות עיריית בת ים. המועד האחרון בו שילם לחיאני לדנציגר היה אוקטובר 2002, בעוד הטיפול בתיק נמשך כאמור עד 2007 - כאשר במקביל מעבירה העירייה תיקים למשרדו של דנציגר. החשד היה, כי הימנעותו של לחיאני מתשלום שכר הטרחה הייתה התמורה שנתן לו דנציגר תמורת קבלת תיקים מהעירייה.
וינשטיין מנתח באריכות את הראיות בנושא זה וקובע, כי לחיאני לא שילם סכומים נוספים משום ששכר הטרחה היה גלובאלי וכיסה מראש את כל העבודה שתידרש בתיק. דנציגר העיד, כי סיכם מראש על שכר טירחה גלובאלי נמוך, משום שידע שלחיאני הוא "לקוח שאינו משלם את חובותיו בגין חיובים על בסיס שעות עבודה", וכי הסכום שנקב התחשב במצבה הקשה של חברת אלשב. לדעת וינשטיין, שכר טירחה זה כיסה גם את הטיפול בהסדר עם בנק איגוד, שכן הסדר זה היה חלק בלתי נפרד מהטיפול בענייניה של אלשב.
וינשטיין מסכם: "בחינת מכלול הראיות שבתיק מעלה כי בתיק אלשב-מזרחי אכן התקיים הסדר שכר טירחה גלובאלי, במסגרתו חויב ושולם מראש התשלום עבור כל השירות המשפטי שהוענק ללחיאני. בשירות זה נכללו כלל ההליכים הנוגעים להסדרת חובותיה של חברת אלשב, לרבות ההליך הנוגע לבנק איגוד וחתימת ההסכם המשולש, כחלק מאותו הסכם שכר טירחה. משכך, אי החיוב בשכר טירחה נוסף בגין הטיפול בעניין בנק איגוד ממילא אינו מהווה ויתור על שכר טירחה ולא מהווה מתת – טובת הנאה שקיבל לחיאני מדנציגר".
דנציגר מחק את החוב של לחיאני סוגייה נוספת שנבחנה הייתה גביית חוב בסך 68,000 שקל מחברת צהוב, בגין שירותים משפטיים שהעניקו לה דנציגר ומשפחתו. החברה הייתה בשליטת לחיאני, אשתו וגיסו (אורן ניב) ועסקה בהוצאה לאור של מקומון בבת ים. דנציגר ניסה לגבות את החוב, אך ללא הצלחה, וערב מינויו לבית המשפט העליון מחק חוב זה - כפי שעשה בתיקים רבים אחרים.
על כך אומר וינשטיין: "בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ההימנעות מגביית החוב כשלעצמה אינה מהווה טובת הנאה הקשורה לתפקידו של לחיאני כראש עיר. ראשית, בתקופה הרלוונטית, עת כיהן בתפקידו כראש העיר, לא היה לחיאני בעל שליטה מרכזי בחברה. שנית, גם טרם היבחרו של לחיאני לראש עיר לא נעשו פעולות גבייה שהניבו תשלומים בפועל, ולכן במשך מספר שנים חוב זה נותר בעינו. אי הגבייה לאורך השנים הוסברה על-ידי דנציגר על-רקע מצבו הכלכלי הקשה של לחיאני בשנים אלו, אופיו הקשה של לחיאני בכל הקשור לתשלום חובותיו וכן והתנערות שאר הבעלים של החברה מחובות עבר אלו".
וינשטיין מוסיף ואומר, כי הוכח שדנציגר לא פעל בנוגע לחובותיו של לחיאני בזיקה להיותו של האחרון ראש עירייה: "העובדה שדנציגר נמנע, עוד בטרם כהונתו הציבורית של לחיאני (שראשיתה באוקטובר 2003) ובטרם העברת התיקים מהעירייה לטיפול משרדו (באפריל 2005), מלחייבו בתוספת תשלום בגין שעות עבודה שבוצעו בתיק, תומכת בכך שאי החיוב בשכר טירחה לאחר אוקטובר 2002 איננו נעוץ בתפקידו הציבורי של הלקוח ('בעד פעולה הקשורה בתפקידו'), אלא בקיומו של הסדר גלובאלי, בו מלוא שכר הטרחה כבר שולם מראש. כן, העובדה כי דנציגר גובה בפועל כספים מחברת 'גל גפן צהוב' שבבעלות לחיאני ואחרים בעת שהאחרון כיהן כראש עיר, מלמדת גם היא על כך שאי החיוב איננו נעוץ בתפקידו הציבורי של לחיאני".
זהירות בשל ההשלכות הרחבות החשד השני נגע למכתב שהעביר דנציגר לבנק איגוד, ובו התחייבות להימנע מדיספוזיציה במניות שהוחזקו על-ידי חברת הנאמנות של משרדו של דנציגר עבור לחיאני ורעייתו. זאת, במסגרת מו"מ שנוהל עם בנק איגוד לצורך הענקת ההלוואה ללחיאני. על-פי החשד, דנציגר סייע ללחיאני לקבל במרמה אשראי מהבנק, באמצעות מכתב ששלח לבנק ובו הסתיר את השינוי שחל בזהותם של הנהנים עבורם הוחזקו המניות בנאמנות, כאשר רוב הזכויות הועברו לניב (גיסו של לחיאני).
דנציגר הסביר בחקירתו, כי מדובר היה בבטוחה שולית עבור הבנק, אשר לא ייחס חשיבות למכתב. כן הבהיר, כי ממילא המכתב היה חסר ערך, שכן נוסחו אינו מגביל את הנאמן מרישום עסקה בין הנהנה לבין צד שלישי. כך, בהעדרו של מכתב התחייבות מהנהנים אין להתחייבותו כנאמן כל משמעות, והעברתן של זכויות הנהנה לניב לא הייתה בניגוד להתחייבותו במכתב. גם כאן קובע וינשטיין, כי יש לסגור את התיק מחוסר אשמה.
בסיום החלטתו מסביר וינשטיין מדוע נוהלה החקירה ברגישות מיוחדת, ואומר שהדבר לא נודע להעניק לדנציגר יתרון כלשהו, אלא נבע מ"ההשלכות הרחבות שעשויות להיות להחלטה על העמדתו לדין של שופט בית המשפט העליון".
