בהחלטתו לסגור מחוסר אשמה את התיק נגד השופט
יורם דנציגר, מפרט היועץ המשפטי לממשלה,
יהודה וינשטיין, בהרחבה את עמדתו השונה של פרקליט המדינה,
משה לדור. הלה סבר, כי יש לסגור את התיק מחוסר ראיות - עמדה שאילו הייתה מתקבלת, הייתה מונעת ככל הנראה את שובו של דנציגר לכס השיפוט.
לדעת לדור, מכתב שכר הטרחה ששלח דנציגר ל
שלומי לחיאני ביוני 2002 לא היה הסדר גלובלי וממצה, אלא ביטא את נכונות הצדדים להסדיר את החוליה הראשונה, וזאת תוך הותרת הרקמה ההסכמית פתוחה וגמישה. לדעתו, הצדדים לא הסכימו מראש כי בגין הטיפול ישולם שכר נוסף, כשם שלא שללו אפשרות זאת מראש.
דנציגר ולחיאני סברו שזו הסכמה לשיעורין להשקפתו של לדור, הנחתם המשותפת של דנציגר ולחיאני הייתה, כי מדובר בהסכמה לשיעורין, כאשר התוכן הקונקרטי של החוליות הבאות - אם בכלל יהיו כאלה - ייקבע בהמשך הדרך בהתאם לנסיבות כפי שיתפתחו, על יסוד האמון בין ידידים. על-פי תפישה גמישה זו, דנציגר אכן לא ויתר על שכר טירחה חוזי קונקרטי שכבר גובש בעניין אלשב, אולם נמנע מלמצות את האפשרות העומדת לו לקיים דיאלוג נוסף בנושא זה לאחר בחירתו של לחיאני.
לעמדה זו מצא לדור תימוכין בתשלום התוספת בסך 3,000 דולר כבר באוקטובר 2002, וזאת לשיטתו כביטוי לשעות העבודה הנוספות שהושקעו בתיק בחודשים ספטמבר-אוקטובר. לדור סבור היה, כי אין זה סביר שההסכם המקורי כלל את הטיפול בהפרות הסכם הפשרה שנחתם מאוחר יותר ואת המו"מ עם בנק איגוד שהתנהל עוד יותר מאוחר.
לדעת לדור, אומנם נתגבשה ונסגרה הבנה לפיה שכר הטרחה ששולם בעבר מהווה הסדר גלובאלי, ואולם לדעתו קיימת אפשרות, כי הבנה זו נתגבשה סופית רק בשלב הימצאו של לחיאני לכאורה בניגוד עניינים - בעומדו בראש עירייה שהעבירה תיקים למשרדו של דנציגר. בנוסף סבר לדור, כי יש להביא בחשבון גם את אי גביית שכר הטרחה בגין חברת צהוב ואת אי גביית ההוצאות בעין של המשרד בגין הטיפול בתיקים הללו בסך 6,500 שקל.
אין תמונה עובדתית מובהקת דיה לדור טען, כי מחדלים אלה, המתבטאים באי מיצוי אפשרויות שעמדו לרשות דנציגר לגביית חובותיו של לחיאני, רוכשים גוון מחשיד נוכח כך שעל פני הדברים - ומבלי להכריע בדבר שכן הבדיקה בעניין זה נמשכת - לחיאני היה מצוי באותה עת בניגוד עניינים עקב קשריו עם דנציגר. לדור סבר, כי הגוון המחשיד בדבר התנהלותו של דנציגר "אין הוא מגיע כדי תמונה עובדתית מובהקת דיה בדבר יסודות העבירה בה התמקדה החקירה. על כן, ממילא, משאין סיכוי סביר להרשעת דנציגר בנסיבות המתוארות, לדעתו של פרקליט המדינה נכון היה לסגור התיק בעבירת השוחד מחוסר ראיות מספיקות".
וינשטיין אומר: "עמדתו זו של פרקליט המדינה לא נעלמה מעיני ונשקלה על ידי, והדברים אף נדונו ונבחנו בלא מעט ישיבות. אולם, בסופו של יום אין בעמדה זו כדי לכרסם בחוסן מסקנתי, כי דנציגר לא העניק כל טובת הנאה ללחיאני בעת כהונתו כראש עיר, ולא שוכנעתי כי יש בה בסיס מספק לשינוי החלטתי בדבר עילת הסגירה הראויה במקרה זה".
