אך למרות שהתערבויות רבות, כמו מתן תוספות ברזל או הפחתת כמות חומרי הטעם וצבעי המאכל במזון זכו לפופולריות רבה בשנים האחרונות, המאמר מדגיש את העובדה שקיימות מעט מאוד ראיות מדעיות מוצקות התומכות בטענות אלו.
לדוגמה, דיאטת פיינגולד המפורסמת, השוללת צבעי מאכל אדומים או כתומים במזונות, כמו גם תפוחים, ענבים, מעדנים, נקניקיות או נקניקים, הייתה פולולרית מאוד בשנות ה-70 וה-80 כדרך לשיפור התסמינים אצל יותר ממחצית מהילדים עם ADHD, ולמרות זאת מחקרים מבוקרים לא הצליחו לאשר את יעילות הדיאטה, שלא לדבר על כך שהמשטר הדיאטתי היה קשה ביותר להורים רבים.
באופן דומה, מחקרים שהתמקדו בהימנעות מאלרגנים מסוימים בתזונה כמו חיטה, ביצים, שוקולד, גבינה ואגוזים, גם הם לא הביאו להצלחה משמעותית אצל חלק מהילדים שסבלו מ-ADHD, וכן לא ניתן היה לשלול במקרים אלו את השפעת הפלצבו. גם כשמדובר בסוכר ובמשקאות דיאט, שני גורמים שהורים רבים מאמינים כי הם מעוררים היפראקטיביות אצל ילדים, מחקרים מדעיים לא הצליחו להוכיח קשר מוחלט בין השניים. למעשה, רוב המחקרים המבוקרים לא הצליחו להראות השפעה שלילית משמעותית של סכרוזה ושל אספרטיים.
עורכי הדוח ציינו כי הימנעות ממזונות עתירי סוכר אצל ילדים צעירים יכולה למנוע החרפה של ADHD שקשורה לתזונה, אך כשהורים מגבילים את צריכת הסוכר של הילד כדי למנוע התנהגות "רעה" הרי שהאמונה הטבעית שלהם שאכן הדבר יעזור תטשטש כל הערכה אובייקטיבית. למעשה, הקשר בין סוכר להתנהגות היפראקטיבית הוא כה אוניברסלי אצל הורים לילדים עם ADHD, עד שכפי הנראה אף מחקר מבוקר או מועצה רפואית לא יצליחו לשנות את התפישה הזו.
התפקיד האפשרי של חוסר באבץ ובברזל דורשים, לדברי החוקרים, ביצוע מחקרים נוספים, בעוד שטיפול במגה-ויטמינים לא הוכח כיעיל והוא אפילו מסוכן בטווח הארוך.
לגבי הורים רבים, תשומת לב רבה יותר לתזונה בריאה של הילד, כזו העשירה בדגים, בפירות, בקטניות ובדגנים מלאים, יכולה לעזור. תשומת לב רבה יותר לחינוך ההורים והילדים לדפוס של תזונה בריאה, שאינה כוללת מרכיבים שנמצאו כמשפיעים על ADHD, היא אולי הטיפול האלטרנטיבי המשלים המעשי ביותר ל-ADHD.