עו"ד שמואל שדה נטל לעצמו 60,000 שקל שהיה אמור להעביר בשם לקוחה לגורמים אחרים. כך קבע (29.1.12) שופט בית משפט השלום בקריות, ערן נווה.
א"ר יוצגה בידי שדה בעסקות של רכישת מגרש לבנייה ביישוב גיתה, ובחתימת חוזה לבנייה על גבי המגרש. היא טענה, כי בשל רשלנותו של שדה ובהיותה בלחץ זמן ערב נסיעה להודו, חתמה על תוכניות בנייה שונות מאלו שהתכוונה, דבר שהביא לחריגות בנייה ולהוצאת צו הריסה לבית. כן טענה, כי שדה קיבל ממנה 70,000 שקל, מתוכם נועדו רק 9,000 שקל לשכר טירחתו, ואת היתר היה אמור להעביר למינהל, ליישוב ולוועדה המקומית - אך שלשל אותם לכיסו.
נווה קבע, כי אכן הסכם שכר הטירחה בין שדה לבין א"ר דיבר על 9,000 שקל בלבד - שהיו כאחוז אחד מכלל העסקה, ולכן מדובר בסכום סביר. "צר לי על כי אני נדרש להגיע לכך, ובפרט כאשר הנתבע הינו עורך דין, אשר גם מופיע בפני בהליכים לא מעטים. אינני מוצא מנוס מלומר בענייננו את הדברים במפורש: לנתבע ניתנה ההזדמנות, ולא פעם אחת בלבד, להסביר מה עלה בגורם של אותם הסכומים שהועברו לידיו, והנתבע כשל לצערי בכך", מוסיף נווה.
"השאלה המתבקשת, היא באיזו זכות הרשה לעצמו הנתבע להעביר לחשבונו כספים מבלי ליידע על כך מפורשות את התובעת או, למצער, את אביה המנוח. כן נשאלת השאלה, אם אכן לא הועברו הכספים לישוב גיתה, אף אם בהוראת התובעת כאמור, היכן נשמרו הכספים? האם הציג הנתבע אסמכתא שהוא שמר על הסכומים בחשבון נאמנות מיוחד, או בחשבון המיועד לכספי לקוחותיו? גם בעניין זה סכר הנתבע פיו, ושתיקתו כמוה כהודאה, כי לא כך נעשה על ידיו".
בעניין אחריותו של שדה לאישור התוכניות קובע נווה, כי יש לייחס לא"ר אשם תורם של שליש, שכן היה עליה לוודא על מה היא חותמת ואיש לא כפה עליה לחתום על התוכניות ערב טיסתה להודו. עם זאת, את רוב האשם הוא מטיל על שדה, באומרו שהיה עליו לוודא את התאמת התוכניות ובכך היה מונע את האירועים שבאו לאחר מכן.
א"ר תבעה משדה 377,000 שקל, אך נווה חייב אותו לשלם לה 75,000 שקל (לאחר שכבר העביר לה 30,000 שקל) וכן הוצאות ושכר טירחה בסך 20,000 שקל.