שופט בית המשפט העליון,
עוזי פוגלמן, קובע לראשונה שורה של מבחני עזר, אשר יסייעו לבית המשפט לקבוע מהי "עבודה עיתונאית זהירה ואחראית" הזכאית להגנה על-פי חוק לשון הרע. הוא מדגיש, כי אין המדובר ברשימה סגורה, אשר "תעניק הגנה על פרסום
בתום לב של כלי תקשורת שיש בו עניין ציבורי משמעותי, כאשר זה פורסם תוך עמידה בסטנדרטים מחמירים של עיתונות אחראית".
הרשימה של פוגלמן, המסתמכת בין היתר על תקנון האתיקה של
מועצת העיתונות, כוללת את המרכיבים הבאים:
• מהימנות המקורות ומשקלם - האם המפרסם הסתמך על מקורות מהימנים ורציניים. פרסום שהתבסס על מקורות שבעיני עיתונאי סביר בנעליו של המפרסם בנקודת הזמן הרלוונטית היו נתפסים כבלתי מהימנים, לא יעמוד, ככלל, בסטנדרט של "עיתונות אחראית". ככל שמדובר במקורות רבים יותר, ובלתי תלויים האחד במשנהו, תגבר אמינות המצג העולה מהם.
• אימות העובדות לפני פרסום - יש לבחון אם המפרסם נקט אמצעים סבירים לשם אימות העובדות המופיעות בפרסום. לשם כך ניתן לבדוק, בין היתר, אם ביקש המפרסם את התייחסותו של מי שעלול להיפגע מהפרסום.
• אמונת המפרסם באמיתות העובדות - האם המפרסם האמין בעת הפרסום, כי המצג העובדתי שבפרסום משקף את האמת כהווייתה.
• טון הפרסום וסגנונו - יש לבחון אם נקט המפרסם בלשון חד-משמעית וחורצת דין ביחס לעניינים שאינם וודאיים. ככלל, עיתונאי אחראי יימנע מניסוח מידע שהגיע לידיו כעניין שבעובדה, אם מדובר בחשדות בלבד.
• הצגה הוגנת ומאוזנת של עובדות הפרסום - יש לבחון אם הידיעות שעמדו לפני העיתונאי, לאחר שעברו תהליך סינון ובחינה, הוצגו באופן הוגן וסביר, שאינו מעוות ומסלף את המצג העובדתי שעמד לפני העיתונאי.
• נחיצות החלק הפוגעני - יש לבחון אם הכללת החלק שיש בו משום לשון הרע, הייתה הכרחית להשגת תכלית הפרסום. כלומר, אם היה ניתן לוותר על ההיבט הפוגעני בפרסום, או שמא מדובר בחלק בלתי נפרד מהעניין הציבורי המשמעותי שאותו נועד הפרסום לשרת.
• פרסום תגובתו של הנפגע ותמצית גרסתו - יש לבחון אם במסגרת הפרסום ניתן מקום הוגן לתגובתו של הנפגע, אם התקבלה; וכן אם הובאה תמצית גרסתו לתוכן הפרסום שיש בו לשון הרע.
חשש לחוסר אחריות של עיתונאים פוגלמן מדגיש: "כאשר מדובר בפרסומים עיתונאיים, מתעורר קושי של ממש בכך שההגנה על פרסומים עובדתיים תצטמצם רק לפרסומים שהמפרסם יכול להוכיח את אמיתותם בבית משפט.... עלול להיווצר מצב שבו עיתונאים יימנעו מפרסום ידיעות אמת שיש בהן עניין ציבורי, בשל החשש שמא לא יוכלו להוכיח את דבר אמיתותן בבית המשפט".
עם זאת, הוא אומר, "הרחבת ההגנה העומדת לרשות אמצעי התקשורת בהתייחס לפרסומים עובדתיים עלולה לגרום לכך שאצבעם של אלה תהיה קלה מדי על הדק הפרסום... מפרסמים עלולים לנהוג באופן בלתי זהיר ואף חסר אחריות, ולפרסם ידיעות שיש בהן לשון הרע, כשהן מבוססות על ראיות קלושות וחצאי אמיתות.
"הסכנה הטמונה בכך היא ברורה. עוצמתו של פרסום בכלי התקשורת היא רבה. בהינף קולמוס, יכול עיתונאי לחרוץ גורלו של אדם לשבט. בכוחה של העיתונות לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער מעמדו של גוף. עיתונות שלוחת רסן לא רק תוביל לפגיעה בלתי מוצדקת בשמם הטוב ובפרטיותם של אנשים הגונים, אלא שיהיה זה גם שירות דוב לתכליתה האמיתית של עיתונות חופשית בחברה דמוקרטית".
לאור זאת, מציע כאמור פוגלמן לתת הגנה על פרסום בתום לב של כלי תקשורת שיש בו עניין ציבורי משמעותי, כאשר זה פורסם תוך עמידה בסטנדרטים מחמירים של עיתונות אחראית. "אין להלום טענה כי עיתונאי 'חייב' לפרסם כתבה - גם אם היא עוסקת לכאורה בעניין ציבורי ראשון במעלה - אם מדובר בפרסום פזיז, בלתי מבוסס ומוּטה. ניתן אף לטעון כי לציבור אין 'עניין' לגיטימי בפרסום מעין זה", מסביר פוגלמן.
