הנימוק המרכזי בגינו קבע בית המשפט העליון, כי
אילנה דיין לא הוציאה לשון הרע על סרן ר', היה שהכתבה הייתה בבחינת "אמת לשעתה". בכך הולך בית המשפט העליון בעקבות הלכות קודמות, אותן הוא מחדד ומקבע.
המשנה לנשיאה,
אליעזר ריבלין, אומר בנושא זה: "הגנת אמת הפרסום לא תיפַּגע במקרה שבו התגלו עובדות מאוחרות יותר, אף אם נמנע המפרסם מפרסום תיקון או השלמה נקודת המבט הרלוונטית אפוא היא נקודת המבט שבה מתקבלת ההחלטה על הפרסום נושא התביעה בגין הוצאת לשון הרע".
ריבלין מסביר, כי יש מספר נימוקים לכך שעובדות שהתבררו רק בשלב מאוחר יותר לא ישפיעו על קיום יסוד האמת. "ראשית, הטלת אחריות על גופי תקשורת לגבי פרסום מידע שהיעדר אמיתותו התברר רק בדיעבד, למשל לאחר בירור בהליך פלילי, עשויה לגרום לאפקט מצנן הפוגע מראש פגיעה אנושה בחופש הביטוי. חובה כזאת תוביל את המפרסמים לחשש חמור מפני תביעה, שתבוסס על דברים שבעת הפרסום לא היו ידועים להם.
"יהיה בכך כדי לשתק את הפונקציה החקירתית של כלי התקשורת, אשר לעולם יחששו מפני התפתחות עתידית אשר תטרוף את הקלפים, ותביא להטלת אחריות עליהם. יהיה בכך כדי לצמצם במידה ניכרת את היקפם של פרסומים עיתונאיים, בעניינים אשר יש בהם עניין לציבור. בכך יהיה כדי להביא לדחייה בפרסומים שונים, תוך סכנה כי בינתיים יאבדו את חיותם ויקטן העניין הציבורי בהם".
שנית, אומר ריבלין, בשום פנים אין להטיל על המפרסם חובה לבחון את הנתונים המגיעים לידיו באותו אופן שבו היו נבחנים במשפט. "כדי לאפשר עיתונאות חוקרת וחופשית, על כתבות עיתונאיות ליהנות מהגנה מפני אחריות בגין פרסומים בעלי עניין לציבור, אשר אמיתותם אינה יכולה להתברר אלא אחרי בירור ממושך. דחיית הפרסום עד אשר תתברר אמיתותו בערכאה המוסמכת, תוביל לאובדן עצם העניין לציבור. בידי העיתונאי עשויות להיות ראיות אשר אומנם אינן קבילות בהליך הפלילי, כמו עדות שמיעה, אלא שאין מניעה כי אלה יוצגו בפני הציבור ויכללו בפרסום".
ריבלין מסכם: "על-מנת שיזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת על המפרסם להראות איפוא כי הפרסום היה אמת כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד".