אבל בעקבות מותו של אדם אהוב אינה מחלה מנטלית הדורשת טיפול בתרופות פסיכיאטריות ובנוגדי דיכאון, כך כתבו עורכי כתב העת הרפואי The Lancet, המתנגדים לסיווג המצב הנפשי, שאותו הם רואים למעשה כתגובה טבעית לאובדן הנורא, כהפרעה הדורשת טיפול רפואי או התערבות רפואית.
הלגיטימציה לטיפול באבל בנוגדי דיכאון לא רק מסוכנת ברמה הפשטנית, אלא היא גם גישה לקויה, כך על-פי המאמר שפורסם בכתב העת תחת הכותרת "אבל אינו מחלה: אלו מחשבות מועילות שהן חלק מהיותנו אנושיים ותגובה נורמלית למותו של אדם אהוב".
במקרים נדירים, אדם שכול יפתח אבל ממושך או דיכאון שעשויים להצדיק טיפול רפואי או משהו יעיל יותר כמו התערבות פסיכולוגית, אך לדברי עורכי המאמר, עבור רוב האנשים המתאבלים, עדיף שהרופאים ינקטו בגישה של מתן זמן התאבלות, חמלה, התמקדות בזכרונות ואמפטיה, במקום מרשם לגלולות.
"מקצצים" בתקופת האבל העורכים מתנגדים להצעה השנויה במחלוקת של איגוד הפסיכיאטריה האמריקני [ראו ידיעה משמאל] לקטלג מחדש תגובה לאבל כמחלה מנטלית, במהדורה הקרובה של 'המדריך האבחוני והסטטיסטי של ההפרעות המנטליות' (DSM-5), שאמור לצאת ב-2013. המדריך, המכונה התנ"ך של הפסיכיאטריה, מגדיר הפרעות בריאות מנטליות ומחלק להן קודים אבחוניים שבין היתר, קובעים את הפיצויים שעל חברות ביטוח לשלם בעבור הטיפולים. בין יתר השינויים המוצעים במהדורה הבאה של המדריך, מופיעים גם "חרדה לפני קבלת המחזור", והגדרה מחדש של אוטיזם שחלק מהמבקרים וההורים חוששים שתגביל את מספר הצעירים המקבלים שירותים רפואיים וחברתיים בעקבות הפרעות של הספקטרום האוטיסטי.
ההצעה אליה מתנגדים עורכי ה-The Lancet תשנה את ההתייחסות לשכול כאל מצב שאינו מחלה מנטלית. במשך שנים המשמעות הייתה שאדם שחווה לאחרונה שכול אינו מתאים להגדרה של דיכאון, למשך תקופה מסוימת.
המדריך הקודם - DSM-3, הגדיר תהליך טבעי של אבל ככזה הנמשך שנה, לפני שפסיכיאטר יכול היה לקבוע כי תחושות מתמשכות כמו עצבות, קשיי שינה, איבוד תיאבון, רמות אנרגיה נמוכות, רמת ריכוז נמוך ודיכאון מצדיקים טיפול תרופתי ופסיכותרפיה.
לאחרונה, ה-DSM "כיווץ" תקופה זו לחודשיים. המהדורה הבאה של ה-DSM אמורה "לכווץ" את התקופה עוד יותר, וכך לאפשר לפסיכיאטרים לאבחן דיכאון גם לאחר שבועיים של תסמינים כאלו.
עורכי המאמר, המתנגדים לקיצור התקופה טוענים כי על הרופאים לנקוט בגישת "להמתין ולעקוב", ומדגישים כי טיפול נכון צריך לכלול התערבות רק כאשר החוויה הרפואית והראיות המדעיות אכן מצביעות על כך שנדרשת התערבות.
לדבריהם, לעתים קרובות, צריכים לעבור שישה חודשים, או אפילו שנה מיום המוות עד שהאבל עובר לשלב עוצמתי פחות. האבל הוא כמובן גם מצב אינדיבידואלי, המושפע מגיל, ממין, מאמונות ומעוצמת היחסים עם האדם האהוב.