|
תאריך:
|
20/02/2012
|
|
|
עודכן:
|
20/02/2012
|
"אף פעם לא אמרתי שהכול שפיט" |
|
1 |
|
|
חייבים להתערב.
וראוי להזכיר לברק, העם הוא הריבון, באמצעות נציגיו בכנסת.
העליון אינו יותר מאשר משרת ציבור שמונה ע"י הציבור, אותו ציבור הרשאי לפטר כל משרת ציבור באשר הוא.
אדון ברק, ראוי לך לזכור במשטר דמוקרטי העם הוא הריבון. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
נחום שחף |
|
|
2 |
|
|
מתכוון?למדתי כשבכל פעם ה0מול הקיצון במצוקה פוליטית או כשאין לו תשובות משכנעות להפריך ראיות=הם מתחילים לקונן על ה"דמוקרטיה"!!!ומזכרוני, עד שאמצא זאת בארכיון שלי,אהרון ברק כן אמר שהכל שפיט! |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
קורןנאוה טבריה |
|
|
3 |
|
|
עם מוניקה". ברק, כמו קלינטון משקר במצח נחושה - "אני לא חושב שהכול שפיט. אף פעם לא אמרתי את זה". הדברים הונצחו בכתב ולא ניתן למחוק אותם.
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
ישראל בר-ניר |
|
|
|
|
|
|
|
4 |
|
|
|
|
5 |
|
|
למרות שכבודו נושא את שמו של גדול הכהנים אשר השכין שלום בעם ישראל - אתה מר ברק יצרת פילוג רחב בעם ישראל ויצרת ממלכה כזו שאנו מתפללים כל יום להשיב את שופטי העם לא בסגנון שאתה יצרת.
מי נותן לך הרשות לקבוע האם שטחי ארץ ישראל הנם חוקיים או לא ?
די, שב בבית בשקט - לא רוצים יותר לשמוע אותך ואת דעותך |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
יצחק מאלקנה |
|
|
6 |
|
תגובה |
|
צנחן | 21/02/12 08:03 |
|
|
מה יש לדבר......צדיק גלוי. פשוט כולם טועים והוא צודק.רשע שכמותך. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
צנחן |
|
|
7 |
|
|
העולם הערבי מנהל כיום מסע דה-לגיטימציה מקיף למדינת ישראל ככלל, ולהתיישבות ביהודה ושומרון בפרט. מסע שיסוי והכפשה זה, נשען על טענת ה"כיבוש" של שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה ב – 1967 ואי-חוקיות ההתנחלויות. הכצעקתה? האם מדינת ישראל ריבונית או כובשת ביהודה ושומרון?
בחינה מדוקדקת ויסודית של המשפט הבינלאומי בכל הנוגע לריבונות וכיבוש, מעלה טענה מעניינת כי כל טענת ה"כיבוש" ביש"ע מופרכת מעיקרה, ומדינת ישראל היא, להלכה ולמעשה, המדינה הריבונית היחידה והמלאה באיו"ש. מהיכן נובעת טענת ה"כיבוש"? את זה נשאיר לסוף.
הראיות המרכזיות המפריכות את טענת ה"כיבוש" ומוכיחות את ריבונותה של ישראל בשומרון ויהודה הו כדלקמן:
א. טענת ה"כיבוש" טוענת כי כבשנו את איו"ש במלחמת ששת הימים מידי ירדן. גם אם נניח שלירדן היתה "ריבונות" על יהודה ושומרון ב – 1967 (והנחה זו תופרך בהמשך), הרי בכל מקרה ירדן ויתרה מרצונה על ריבונותה שם בהודעה חד-צדדית של המלך חוסיין ב – 1988 על ביטול הסיפוח של "הגדה המערבית" לירדן. משמדינה מוותרת על ריבונותה, היא מוותרת ממילא על כל טענת "כיבוש".
ב. ובאותו הקשר - בשנת 1994 חתמה מדינת ישראל על הסכם השלום עם ירדן. הסכם השלום קובע כי הגבול הבינלאומי בין ישראל לירדן הוא – נהר הירדן. במשפט הבינלאומי, הסכם שלום בין שתי מדינות שכנות הקובע את הגבול הבינלאומי ביניהן, הוא האקט המובהק ביותר של קביעת ריבונות של כל מדינה מכל צד של הגבול הבינלאומי וסיום כל טענות ה"כיבוש" למיניהן.
ג. ניתן להגיע בדיוק לאותה תוצאה גם מזווית אחרת – במסגרת המשפט הבינלאומי, קיים עיקרון בסיסי שכל פיסת אדמה על כדור הארץ נמצאת בריבונות של מדינה כלשהי (למעט הקוטב הדרומי). ריבונות על שטח אדמה יכולה להינתן אך ורק למדינות מוכרות בעולם. ביהודה ושומרון יש רק מדינה מוכרת אחת שיכולה להיות בעלת הריבונות שם – מדינת ישראל! לפלשתינים אין מדינה, ואם תהיה להם מדינה בזמן כלשהו בעתיד, הם יצטרכו לשאת ולתת עם מדינת ישראל על ויתור חלקי על ריבונותה באיו"ש.
ד. עם פקיעת המנדט הבריטי, ב – 15.5.48, הוכרזה בארץ ישראל מדינה אחת בלבד – מדינת ישראל. יתרה מזאת – האסיפה המכוננת החילה את החוק הישראלי על כל השטחים של המנדט הבריטי בעת פקיעתו (סעיפים 11 – 14 לפקודת סדרי שלטון ומשפט) - כולל איו"ש ורצועת עזה. כשמצרים וירדן פלשו לרצועת עזה ולאיו"ש ב - 1948, הם אמנם כבשו את השטחים הללו, אבל אותם סעיפים בפקודת סדרי השלטון והמשפט לא בוטלו. כישראל שחררה את אותם שטחים ב – 1967, נכללו שטחים אלה ממילא בפקודת סדרי השלטון והמשפט. כשנחתמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הוגדרו הגבולות הבינלאומיים בין מדינת ישראל לבינן בדיוק על גבולות המנדט הבריטי. אישור הסכמי השלום על ידי הכנסת הינו אישור מחודש של הריבונות של מדינת ישראל על כל ארץ ישראל בגבולותיה המנדטוריים.
ה. "כיבוש" במשפט הבינלאומי מוגדר (באמנות ג'נבה ותקנות האג) כהעברה במסגרת מלחמה מוכרזת של שטח חוקי וריבוני של מדינה א' לידי מדינה ב'. כיבוש יכול אך ורק של שטח חוקי של מדינה מוכרת – לא של שטח כבוש, ולבטח לא של שטח שעם מסוים שאינו מדינה מוכרת טוען לזכויות כלשהן לגביו. לגבי הפלשתינים לא יכול לצוץ כלל שאלה בנוגע לריבונות, כי מעבר למופרכות התזה של "ריבונות ללא מדינה", בפועל הם הודו מפורשות ב"הסכמי אוסלו" שהם אינם מדינה ואין להם ריבונות באיו"ש ורצועת עזה, והם הסתפקו בקבלת זכויות של אוטונומיה מישראל.
ו. ישנם מספר לא מבוטל של טיעונים נוספים (ההבטחה האלוקית, המורשת היהודית, |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
ההתנחלויות חוקיות |
|
|
|
|
|
ו. ישנם מספר לא מבוטל של טיעונים נוספים (ההבטחה האלוקית, המורשת היהודית, הבעלות ההיסטורית, החלת ריבונות דה-פקטו, התיישנות, אמנת סן-רמו) שתיקצר היריעה מלפרטם כאן.
עולה מכאן השאלה – מהיכן באה טענת ה"כיבוש" הישראלי? משיחות שניהלתי עם מומחים במשפט הבינלאומי מכל העולם הם אומרים בקול אחד ...מבג"ץ. "בג"ץ שלכם קבע שבאיו"ש ורצועת עזה יש "תפיסה לוחמתית" (Belligerent Occupation) שהוא ההגדרה במשפט הבינלאומי של "כיבוש" ואם ביהמ"ש העליון שלכם טוען כך – מי בעולם יחלוק עליו?"
הביטוי "תפיסה לוחמתית" (שמבחינה לשונית הוא מופרך – צריך להיות "כיבוש צבאי") נטבע על ידי פרופ' יורם דינשטיין, מאוניברסיטת ת"א. הוא גם זה שכתב בספרו "דיני מלחמה" בשנת 1983 (עמ' 211- 212) את הדברים הבאים:
"מצריים וישראל הסכימו כמו כן, בהסכם קמפ דייויד משנת 1978 בדבר מסגרת לשלום במזרח התיכון, כי יש להעניק אוטונומיה מלאה לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה בהסדר מעבר לחמש שנים, שפרטיו צריכים להיקבע בהסדר נוסף. הכרחי להדגיש כי הגדה המערבית, אשר היתה חלק אינטגרלי ממלכת ירדן ונכבשה מידיה, ממשיכה להיות שייכת לה.
ישראל ומצרים אינם הבעלים של השטח, וממילא אין בסמכותן להגיע להסדר מחייב לגבי מעמדו. כל עוד ירדן אינה מצטרפת להסדר, ישראל ממשיכה לשלוט בגדה המערבית מכוח תפיסה לוחמתית והיא ממשיכה לשאת כלפי ירדן בחובות ובזכויות של כובש. ישראל יכולה היתה להימנע מהפעלת מלוא סמכויותיה ככובש – עקב ההתחייבויות שהיא קיבלה על עצמה כלפי מצריים או מכל סיבה אחרת – אבל מקור סמכותה בשטח היה ונשאר התפיסה הלוחמתית.
שונה המצב בחבל עזה. מאחר שהמלחמה עם מצריים הגיעה לקיצה, הרי הסתיימה גם התפיסה הלוחמתית הישראלית בשטחים שנכבשו מידי מצריים (כתום תקופת מעבר של 3 שנים)."
על פי אותו עיקרון, הסתיימה ה"תפיסה הלוחמתית" באיו"ש עם חתימת הסכם השלום עם ירדן ב - 1994. בבג"ץ מתעלמים מהסכם השלום עם ירדן ועד עתה לא נמצא מי שיערער על קביעתם האנכרוניסטית והבלתי תקפה.
משנפלה טענת הכיבוש, הרי לא ניתן עוד לחלוק על חוקיות ההתנחלויות.
יש להצטער כי ראשי ההתיישבות באיו"ש לא השכילו לקבל יעוץ משפטי ראוי ולברר לאשורן את הסוגיות במשפט הבינלאומי הנוגעות לשאלת הריבונות וחוקיות ההתיישבות. כך הם היו יכולים להציג בפני הציבור, הממשלה ומדינות זרות את זכויותיה הריבוניות של מדינת ישראל בשומרון ויהודה ולסתור את מסע הדה – לגיטימציה שמיועד, בראש ובראשונה, להחריב את ההתיישבות חו"ח. עדיין לא מאוחר. יש להכין עבודה יסודית בתחום המשפטי והתקשורתי שיוכיח את הריבונות של מדינת ישראל באיו"ש וחוקיות ההתנחלויות – גם אם באיחור של יותר מ- 43 שנה.
http: |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
ההתנחלויות חוקיות |
|
|
8 |
|
|
ברק היה ונשאר איש אקדמיה מבריק ושופט כושל. התערב בחקיקה. התערב במינויים. הביא את בית המשפט העליון לשפל. הביא את בייניש. כתב פסקי דין כאילו היה מאמרי משפט. עיוות. סילף. הוא מתאים לקתדרה. לא לבימ"ש. בגין טעה כשהמליך אותו. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
המשפטנים |
|
|
9 |
|
|
בוודאי שלא הכל שפיט-רק מה שכבודו מחליט ששפיט - שפיט ! |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
לא הכל שפיט |
|
|
10 |
|
|
כי לפי 1948 ירושלים היא שטח בנלאומי
וכל צפון הגליל הינו שטח פלסטיני ולכן 80% מגבולות 1967 הינו התנחלות בלתי חוקית |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
הינה התנחלות |
|
|
11 |
|
|
ההתנחליות בלתי חוקיות? זה מה שנקרא חריגה מסמכיות
ובמיקרה הטוב שגיאה משפטית מהולה בפוטיקה. |
|
כתובת IP: |
192.115.177.220 |
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
rehvot |
|
|
12 |
|
|
|
|
13 |
|
|
הוא יותר דמוקרטי מחברי הכנסת.הוא הוביל קבלת חוקי יסוד בתחבולות שלא היו מביישות את אחרון הפוליטרוקים.הוא לא קיבל למועדון שלו את מי שיש לה אג'נדה.הוא השופט הפוליטי ביותר שהיה בישראל מאז שנוסדה."מלוא כל הארץ משפט",כשזה מתאים להשקפת עולמו ה"ליברלית".הליברליזם הנאור ,בו הוא ניחן ,לא עזר לאלפי המגורשים מגוש קטיף.הנאורות עובדת אצלו באופן סלקטיבי.מוטב שכבודו יוריד פרופיל ויצא לנו מהוורידים. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
שקול |
|
|
14 |
|
|
"אם הייתי חושב שגדר הביטחון היא החלטה פוליטית הייתי פוסל אותה..." סליחה? באיזו זכות אתה מתערב בהחלטות פוליטיות שהן גורליות לעתיד המדינה כפי שההנהגה רואה אותו? האם השתבשה עליך דעתך? מי שמך לדחוף יד בהחלטות מדיניות הקשורות בגורל האומה? |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
מראה שעל הקיר |
|
|
15 |
|
|
כשהמראיין הוא קרמניצר הידוע הכל פוליטי את זאת יודע מצויין קודם כל המרואיין התם. לעניננו ככל שהאגו נפוח כך קשה יותר לשמור מסביב אפילו על יקירתנו הצעירה והמאופרת מיס דמוקרטיה וממילא לזכור מאין באנוומדוע. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
ידידי |
|
|
16 |
|
|
כשופט עליון בוודאי כבודו נתקל באנשים ששינו גרסתם, או טענו שגרסתם לא נרשמה כראוי, והדברים המיוחסים להם לא נאמרו. ובטח כבודו אמר להם "מדוע מילית פיך מים, מדוע לא הכחשת בזמן את המיוחס לך......!!!!!!! |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
ירון זכאי 1 |
|
|
17 |
|
|
השופט ברק" "תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית, ובלתי תלויה, הוא באמון הציבור, זהו אמון הציבור בכך, כי הרשות השופטת עושה צדק על פי דין, זהו אמון הציבור, כי השפיטה נעשית באופן הוגן, ניטראלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים וללא כל אבק של ענין אישי בתוצאה". במציאות כאשר צד אחד הוא רשויות המדינה לא קיים יחס שווה בין הצדדים עדיפות ניתנת למדינה. בעלי דין שניזוקו מעולות אינם יכולים לתבוע את השופט. ככל שמתרבים מקרים אלו המגיעים לידיעת הציבור הוא חסר אמון כלפי הרשות השופטת. החסינות המלאה לא רק שאינה מגבירה את אמון הציבור אלא מבטלת אותו וגורמת לזעם. במיוחד לאור העובדה שאין מי שיחקור ויודא שהשפיטה נעשית באופן הוגן וניטרלי. החסינות שהוענקה לחברי הרשות השופטת מתחילה ומסתיימת בם עצמם. חסינות זו אינה חלה על המעבידה, המדינה, ואינה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה בקשר להחלטות ופעולות של שופטיה וניתן היה להגיש תביעה נגד היועץ המשפטי או נגד הממשלה. כך על סמך חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב 1952. אלא שבשנת 1959 עם הוחתה של הצעת חוק לפיה "מעשה או מחדל שנעשה תוך כדי מילוי תפקיד שיפוטי, לא ישמש עילה לתביעה על נזיקין אזרחיים," חלה החמרה נוספת סעיף מבטל כל אפשרות שאזרח יוכל לקבל פיצויים בעד הנזק שנגרם לו על לא עוול בכפיו, ואם שר המשפטים בא להגן על חסינות שופטים הרי חסינות כזאת מרחיקה לכת עד כדי שהאזרח נשאר בלתי מוגן וחייבים קדם כל להגן על זכויותיו של אזרח העלול להפגע..
לפי החוק העברי יש להטיל אחריות על מעשה שנעשה בזדון ולא רק ברשלנות אך שר משפטים פנחס רוזן לא חשב שהטלת אחריות היא דרך נכונה וטען שאינו מעלה כלל על הדעת שדבר כזה יקרה. אם כך לא העלה כלל על הדעת שיקרה מה שקורה כדבר שבשגרה. יחד עם זאת טען "אבל לקבוע בחוק שהמדינה אחראית לנזיקין הנגרמים על ידי שופטים, בעוד שהשופטים חסינים - זוהי לדעתו דרך מאד בלתי אחראית. מכיון שאותו לחץ מוסרי יורגש על ידי השופטים, והם כבר לא ירגישו את עצמם כל כך חפשיים בגישתם אל משפט". נוסח פקודת הנזיקין האזרחיים, 1944 המאפשר הגשת תביעה נגד המדינה בשל עוולה שביצע שופט, אך אינה מחייבת את בתי המשפט, בועדת חוק ומשפט הוחלט שלא להכריע בשאלה. מכאן שזהו תפקידו של בית המשפט הפרשן המוסמך של החוק. בכנסת קבעו שהראוי להעניק לשופטים חסינות אישית מפני תביעות בנזיקין. הכנסת העדיפה את רצון השופטים לחסינות על פני טובת בעלי הדין הניזוקים. מאותם שיקולים חששו מהטלת אחריות על המדינה. אולם השאירו פתח לעשיית צדק לניזוק ומניעת עוול למי שנפגע מעוולה של שופט, לא רק עבור הניזוק, אלא עבור המערכת אשר תגביר את אמון הציבור במערכת השפיטה. האמצעי של האזרח לתבוע את המדינה הוא עתירה לבג"ץ. אלא שבג"ץ הוא בית משפט ושופטיו הם אותם שופטים של בית המשפט העליון ואלו כלל אינם מעוניינים להודות בעולות בית המשפט, מפני שמטבע בריאתה עושה כל מערכת סגורה ככול שביכולתה לחפות על מחדלי חבריה. זה סוד הישרדותה של כל גילדה לאורך ההסטוריה. הרי הם אלו שניסו באמצעות תחיקה בכנסת גם לבטל את אחריות המדינה על שופטיה, ומובן שלא יתנדבו לאשרה. די לראות מה קורה כאשר מוגשות עתירות לבג"ץ שלא בעניין שפיטה, העתירות ברובן נדחות והעותר מחוייב בקנס כבד.
המסקנה המתבקשת מכל אלו היא שבניגוד לכללי הדמוקרטיה המודרניצת שהיסוד שלה הוא המוסר האנושי שמקורו במורשת ישראל, שופטי מדינת ישראל אינם ככל האדם. הם לעולם אינם נתונים להשחתת מידות וכל פיקוח חוקי עליהם ואכיפתו מזיק לשמירת המידות שלהם.
פרופ' טדסקי: "במקום הנ |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חוטר |
|
|
18 |
|
|
במדינות העולם מלבד ישראל חסינות השופטים הינה מוגבלת. למשל בארצות הברית. שם, מתדיין שרואה עצמו נפגע יכול להגיש תביעה נגד השופט. אשר חסינותו לא תעמוד לו. בישראל חסינות השופטים הינה מוחלטת גם אם החלטה שפוטית נתנה מתוך רשלנות, זדון או מניעים מושחתים ואין לנפגע כל אפשרות להגיש תביעה נגד שופט. חסינות כזו הינה כפירה בשויון ופגיעה קשה בניזוק. ככלל לכל עובדי הציבור במדינה ישנה חסינות לאלו כמה טעמים:
1.בחשש מפני הרתעת יתר ולפגיעה קשה בתפקוד עובדי השירות הציבורי. שמא האחריות תהפוך אותם להססנים ולנטולי יוזמה. 2. בחשש מפני שיבוש בפעולת המנהל ולריבוי תביעות סרק שהצורך להתדיין יחייב השקעת זמן ומשאבים. 3. בחשש מפני עיוות השיקול הדעת של הגורם המחליט. 4. בחשש בדבר עומס כבד על הקופה הציבורית ומפני הצפת בתי המשפט בתביעות. 5. רצון לשמור על כבוד הדדי בין הרשויות. כאן מתבקשת החלטת רשות שיפוטית בעניין החלטה שנתנה רשות שיפוטית אחרת.
לעובדי ציבור הוענקה חסינות חלקית שאינה כוללת התרשלות. לבתי המשפט הוענקה חסינות מלאה. וכך נקבע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין :
"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוט" חסינותו של אחד מחברי הרשות השופטת הינה מלאה. גם אם התרשל אף פעל מתוך מניע פסול, לא ניתן לתבוע אותו על מעשיו"
בישראל נהנתה הרשות השופטת מאמון מלא. אך האם תוצאת אמון זה צריכה להיות מתן זכויות לרשות השופטת בלא הטלת החובות המוטלות על כל עובד ציבור אחר? נראה שהוחלט לנצל לרעה את האמון שנתנו אזרחי ישראל בבית המשפט, לאמור אם אזרחי ישראל נותנים אמון בבית המשפט הוא יכול להרשות לעצמו מה שבתי משפט בארצות אחרות לא יעלו על הדעת. על סמך מה נתנו את אותו אמון מלא? נראה שלא מתוך ידע על תפקודה כי המידע היה מועט מאוד. מדינה לא מפותחת זו התאפינה בחוסר מידע לציבור. נראה שבזכות האתוס הציוני,"אנו בארץ לבנות ולהבנות בה". מי היה מעלה על הדעת שלאחר אלפיים שנות גלות לאחר מה שעבר על עמנו יהיו אלו שופטים מתוכנו אשר ינהגו כשטנים. במדינה צעירה שאוכלוסיתה ברובה חסרת תודעה דמוקרטית ורוב מדינאיה חסרי ידע מהי דמוקרטיה, לשופטים עזות מצח לדרוש ככל העולה על רוחם, וכמשפטנים להכין את הדרך לשליטה מוחלטת לחוסר מחויבות כלפ הציבור. שר המשפטים הראשון פנחס רוזן (פרוגרסיבים, ליברלים עצמאיים) אשר עשה כל שנתבקש על ידי שופטים, הביא בשנת 1959 בפני הכנסת את החוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים, הרשה לעצמו להצהיר: "ברורה חשיבות העקרון של אי תלות השופטים, סעיף 13 לחוק השופטים, תשי"ג-1953. הקובע: "אין על השופט מרות זולת מרות החוק", "להבטיח את אי תלותה של הרשות השופטת בכל רשות אחרת במדינה. ..... להבטיח משפט צדק, חופש ואומץ הכרעה בידי השופטים. אולם באותה המידה חשובה חסינות השופטים לא רק בפני ידן של שאר הרשויות במדינה, אלא גם מפני תוצאות אפשרויות של הכרעותיהם ופסקי דינם". לדעתו כפי שהתבטא: "אין ספק כי הצדק עשוי להיפגע, והאומץ הדרוש לשם חריצת משפט אולי ייעדר, אם יעמוד השופט מול האיום בהסקת מסקנות לרעתו מפסק דינו או ממעשים אחרים שהוא עושה תוך כדי מילוי תפקידו השיפוטי"...
שר המשפטים הראשון – פנחס רוזן טען שאם שופטים יעמדו בפני איום לתביעה נגדם במידה וישפטו שלא כהלכה יפגע הצדק! וכי ניתן להעלות על הדעת טענה יותר מופרכת מזו? אם יתבעו על שפיטה זדונית הרי שלא התביעה קובעת את תוצאת המשפט, אחרים שופ |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חוטר |
|
|
19 |
|
|
|
|
20 |
|
|
|
|
21 |
|
|
במדינות העולם מלבד ישראל חסינות השופטים הינה מוגבלת. למשל בארצות הברית. שם, מתדיין שרואה עצמו נפגע יכול להגיש תביעה נגד השופט. אשר חסינותו לא תעמוד לו. בישראל חסינות השופטים הינה מוחלטת גם אם החלטה שפוטית נתנה מתוך רשלנות, זדון או מניעים מושחתים ואין לנפגע כל אפשרות להגיש תביעה נגד שופט. חסינות כזו הינה כפירה בשויון ופגיעה קשה בניזוק. ככלל לכל עובדי הציבור במדינה ישנה חסינות לאלו כמה טעמים:
1.בחשש מפני הרתעת יתר ולפגיעה קשה בתפקוד עובדי השירות הציבורי. שמא האחריות תהפוך אותם להססנים ולנטולי יוזמה. 2. בחשש מפני שיבוש בפעולת המנהל ולריבוי תביעות סרק שהצורך להתדיין יחייב השקעת זמן ומשאבים. 3. בחשש מפני עיוות השיקול הדעת של הגורם המחליט. 4. בחשש בדבר עומס כבד על הקופה הציבורית ומפני הצפת בתי המשפט בתביעות. 5. רצון לשמור על כבוד הדדי בין הרשויות. כאן מתבקשת החלטת רשות שיפוטית בעניין החלטה שנתנה רשות שיפוטית אחרת.
לעובדי ציבור הוענקה חסינות חלקית שאינה כוללת התרשלות. לבתי המשפט הוענקה חסינות מלאה. וכך נקבע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין :
"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוט" חסינותו של אחד מחברי הרשות השופטת הינה מלאה. גם אם התרשל אף פעל מתוך מניע פסול, לא ניתן לתבוע אותו על מעשיו"
בישראל נהנתה הרשות השופטת מאמון מלא. אך האם תוצאת אמון זה צריכה להיות מתן זכויות לרשות השופטת בלא הטלת החובות המוטלות על כל עובד ציבור אחר? נראה שהוחלט לנצל לרעה את האמון שנתנו אזרחי ישראל בבית המשפט, לאמור אם אזרחי ישראל נותנים אמון בבית המשפט הוא יכול להרשות לעצמו מה שבתי משפט בארצות אחרות לא יעלו על הדעת. על סמך מה נתנו את אותו אמון מלא? נראה שלא מתוך ידע על תפקודה כי המידע היה מועט מאוד. מדינה לא מפותחת זו התאפינה בחוסר מידע לציבור. נראה שבזכות האתוס הציוני,"אנו בארץ לבנות ולהבנות בה". מי היה מעלה על הדעת שלאחר אלפיים שנות גלות לאחר מה שעבר על עמנו יהיו אלו שופטים מתוכנו אשר ינהגו כשטנים. במדינה צעירה שאוכלוסיתה ברובה חסרת תודעה דמוקרטית ורוב מדינאיה חסרי ידע מהי דמוקרטיה, לשופטים עזות מצח לדרוש ככל העולה על רוחם, וכמשפטנים להכין את הדרך לשליטה מוחלטת לחוסר מחויבות כלפ הציבור. שר המשפטים הראשון פנחס רוזן (פרוגרסיבים, ליברלים עצמאיים) אשר עשה כל שנתבקש על ידי שופטים, הביא בשנת 1959 בפני הכנסת את החוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים, הרשה לעצמו להצהיר: "ברורה חשיבות העקרון של אי תלות השופטים, סעיף 13 לחוק השופטים, תשי"ג-1953. הקובע: "אין על השופט מרות זולת מרות החוק", "להבטיח את אי תלותה של הרשות השופטת בכל רשות אחרת במדינה. ..... להבטיח משפט צדק, חופש ואומץ הכרעה בידי השופטים. אולם באותה המידה חשובה חסינות השופטים לא רק בפני ידן של שאר הרשויות במדינה, אלא גם מפני תוצאות אפשרויות של הכרעותיהם ופסקי דינם". לדעתו כפי שהתבטא: "אין ספק כי הצדק עשוי להיפגע, והאומץ הדרוש לשם חריצת משפט אולי ייעדר, אם יעמוד השופט מול האיום בהסקת מסקנות לרעתו מפסק דינו או ממעשים אחרים שהוא עושה תוך כדי מילוי תפקידו השיפוטי"... |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חוטר |
|
|
22 |
|
|
במדינות העולם מלבד ישראל חסינות השופטים הינה מוגבלת. למשל בארצות הברית. שם, מתדיין שרואה עצמו נפגע יכול להגיש תביעה נגד השופט. אשר חסינותו לא תעמוד לו. בישראל חסינות השופטים הינה מוחלטת גם אם החלטה שפוטית נתנה מתוך רשלנות, זדון או מניעים מושחתים ואין לנפגע כל אפשרות להגיש תביעה נגד שופט. חסינות כזו הינה כפירה בשויון ופגיעה קשה בניזוק. ככלל לכל עובדי הציבור במדינה ישנה חסינות לאלו כמה טעמים:
1.בחשש מפני הרתעת יתר ולפגיעה קשה בתפקוד עובדי השירות הציבורי. שמא האחריות תהפוך אותם להססנים ולנטולי יוזמה. 2. בחשש מפני שיבוש בפעולת המנהל ולריבוי תביעות סרק שהצורך להתדיין יחייב השקעת זמן ומשאבים. 3. בחשש מפני עיוות השיקול הדעת של הגורם המחליט. 4. בחשש בדבר עומס כבד על הקופה הציבורית ומפני הצפת בתי המשפט בתביעות. 5. רצון לשמור על כבוד הדדי בין הרשויות. כאן מתבקשת החלטת רשות שיפוטית בעניין החלטה שנתנה רשות שיפוטית אחרת.
לעובדי ציבור הוענקה חסינות חלקית שאינה כוללת התרשלות. לבתי המשפט הוענקה חסינות מלאה. וכך נקבע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין :
"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוט" חסינותו של אחד מחברי הרשות השופטת הינה מלאה. גם אם התרשל אף פעל מתוך מניע פסול, לא ניתן לתבוע אותו על מעשיו"
בישראל נהנתה הרשות השופטת מאמון מלא. אך האם תוצאת אמון זה צריכה להיות מתן זכויות לרשות השופטת בלא הטלת החובות המוטלות על כל עובד ציבור אחר? נראה שהוחלט לנצל לרעה את האמון שנתנו אזרחי ישראל בבית המשפט, לאמור אם אזרחי ישראל נותנים אמון בבית המשפט הוא יכול להרשות לעצמו מה שבתי משפט בארצות אחרות לא יעלו על הדעת. על סמך מה נתנו את אותו אמון מלא? נראה שלא מתוך ידע על תפקודה כי המידע היה מועט מאוד. מדינה לא מפותחת זו התאפינה בחוסר מידע לציבור. נראה שבזכות האתוס הציוני,"אנו בארץ לבנות ולהבנות בה". מי היה מעלה על הדעת שלאחר אלפיים שנות גלות לאחר מה שעבר על עמנו יהיו אלו שופטים מתוכנו אשר ינהגו כשטנים. במדינה צעירה שאוכלוסיתה ברובה חסרת תודעה דמוקרטית ורוב מדינאיה חסרי ידע מהי דמוקרטיה, לשופטים עזות מצח לדרוש ככל העולה על רוחם, וכמשפטנים להכין את הדרך לשליטה מוחלטת לחוסר מחויבות כלפ הציבור. שר המשפטים הראשון פנחס רוזן (פרוגרסיבים, ליברלים עצמאיים) אשר עשה כל שנתבקש על ידי שופטים, הביא בשנת 1959 בפני הכנסת את החוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים, הרשה לעצמו להצהיר: "ברורה חשיבות העקרון של אי תלות השופטים, סעיף 13 לחוק השופטים, תשי"ג-1953. הקובע: "אין על השופט מרות זולת מרות החוק", "להבטיח את אי תלותה של הרשות השופטת בכל רשות אחרת במדינה. ..... להבטיח משפט צדק, חופש ואומץ הכרעה בידי השופטים. אולם באותה המידה חשובה חסינות השופטים לא רק בפני ידן של שאר הרשויות במדינה, אלא גם מפני תוצאות אפשרויות של הכרעותיהם ופסקי דינם". לדעתו כפי שהתבטא: "אין ספק כי הצדק עשוי להיפגע, והאומץ הדרוש לשם חריצת משפט אולי ייעדר, אם יעמוד השופט מול האיום בהסקת מסקנות לרעתו מפסק דינו או ממעשים אחרים שהוא עושה תוך כדי מילוי תפקידו השיפוטי"... |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חוטר |
|
|
23 |
|
|
שר המשפטים הראשון – פנחס רוזן טען שאם שופטים יעמדו בפני איום לתביעה נגדם במידה וישפטו שלא כהלכה יפגע הצדק! וכי ניתן להעלות על הדעת טענה יותר מופרכת מזו? אם יתבעו על שפיטה זדונית הרי שלא התביעה קובעת את תוצאת המשפט, אחרים שופטים זאת.מובן שתמיד ישנם מתלונני שוא לכן יש משפט לשיקול ולהחלטה. אלא שכאן ביטל השר כל אפשרות לנפגעים להפרע "על שופט לא חלה אלא מרות החוק" אך אין מי שיאכוף את החוק עליו כיון שהוא נהנה מחסינות ואין רשות יעודית המטפלת באכיפת חוקים על שופטים. על פי הגיון זה מדוע על האוכלוסיה כולה לא תוכל מרות חוק שכזאת, אשר אין למרות חוק זאת כל אכיפה כדי שלא יפגע שיקול דעתה של האוכלוסיה מאיום בהסקת מסקנות? מכאן שהשר פנחס רוזן החיל את הגדרת העצמאות השיפוטית זו עצמאות לא רק מפני רשויות אחרות אלא גם מפני מחויבות כלפי הציבור אותו הוא אמור לשרת. הצהרתו הבאה בולטת בחוסר מוסריותה התהומית "ומוטב שאדם פרטי אחד ייפגע בזכויותיו במקרים יוצאים מן הכלל, מאשר יהיו השופטים נתונים להשפעה, ולו במידה קטנה, של מורא מפני תוצאות שיפוטם", האם אותה אמת מידה תקפה גם לאנשים מהישוב כלומר מוטב שאזרח א' יפגע מאזרח ב' ומלבד שלא תהיה מורא לאזרח ב'? כל זה בשם האוביקטיביות המלאה הנדרשת משופט. האם כך באמת מושגת אוביקטיביות? לדעתו הרחיב את הגדרת העצמאות השיפוטית אך למעשה סתר אותה. הרי על השופט מופעלים לחצים מצד רשויות אחרות ואין לו מחויבות שכנגד כלפי הציבור.
השופט ברק" "תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית, ובלתי תלויה, הוא באמון הציבור, זהו אמון הציבור בכך, כי הרשות השופטת עושה צדק על פי דין, זהו אמון הציבור, כי השפיטה נעשית באופן הוגן, ניטראלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים וללא כל אבק של ענין אישי בתוצאה". במציאות כאשר צד אחד הוא רשויות המדינה לא קיים יחס שווה בין הצדדים עדיפות ניתנת למדינה. בעלי דין שניזוקו מעולות אינם יכולים לתבוע את השופט. ככל שמתרבים מקרים אלו המגיעים לידיעת הציבור הוא חסר אמון כלפי הרשות השופטת. החסינות המלאה לא רק שאינה מגבירה את אמון הציבור אלא מבטלת אותו וגורמת לזעם. במיוחד לאור העובדה שאין מי שיחקור ויודא שהשפיטה נעשית באופן הוגן וניטרלי. החסינות שהוענקה לחברי הרשות השופטת מתחילה ומסתיימת בם עצמם. חסינות זו אינה חלה על המעבידה, המדינה, ואינה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה בקשר להחלטות ופעולות של שופטיה וניתן היה להגיש תביעה נגד היועץ המשפטי או נגד הממשלה. כך על סמך חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב 1952. אלא שבשנת 1959 עם הוחתה של הצעת חוק לפיה "מעשה או מחדל שנעשה תוך כדי מילוי תפקיד שיפוטי, לא ישמש עילה לתביעה על נזיקין אזרחיים," חלה החמרה נוספת סעיף מבטל כל אפשרות שאזרח יוכל לקבל פיצויים בעד הנזק שנגרם לו על לא עוול בכפיו, ואם שר המשפטים בא להגן על חסינות שופטים הרי חסינות כזאת מרחיקה לכת עד כדי שהאזרח נשאר בלתי מוגן וחייבים קדם כל להגן על זכויותיו של אזרח העלול להפגע.. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חוטר |
|
|
24 |
|
|
לפי החוק העברי יש להטיל אחריות על מעשה שנעשה בזדון ולא רק ברשלנות אך שר משפטים פנחס רוזן לא חשב שהטלת אחריות היא דרך נכונה וטען שאינו מעלה כלל על הדעת שדבר כזה יקרה. אם כך לא העלה כלל על הדעת שיקרה מה שקורה כדבר שבשגרה. יחד עם זאת טען "אבל לקבוע בחוק שהמדינה אחראית לנזיקין הנגרמים על ידי שופטים, בעוד שהשופטים חסינים - זוהי לדעתו דרך מאד בלתי אחראית. מכיון שאותו לחץ מוסרי יורגש על ידי השופטים, והם כבר לא ירגישו את עצמם כל כך חפשיים בגישתם אל משפט". נוסח פקודת הנזיקין האזרחיים, 1944 המאפשר הגשת תביעה נגד המדינה בשל עוולה שביצע שופט, אך אינה מחייבת את בתי המשפט, בועדת חוק ומשפט הוחלט שלא להכריע בשאלה. מכאן שזהו תפקידו של בית המשפט הפרשן המוסמך של החוק. בכנסת קבעו שהראוי להעניק לשופטים חסינות אישית מפני תביעות בנזיקין. הכנסת העדיפה את רצון השופטים לחסינות על פני טובת בעלי הדין הניזוקים. מאותם שיקולים חששו מהטלת אחריות על המדינה. אולם השאירו פתח לעשיית צדק לניזוק ומניעת עוול למי שנפגע מעוולה של שופט, לא רק עבור הניזוק, אלא עבור המערכת אשר תגביר את אמון הציבור במערכת השפיטה. האמצעי של האזרח לתבוע את המדינה הוא עתירה לבג"ץ. אלא שבג"ץ הוא בית משפט ושופטיו הם אותם שופטים של בית המשפט העליון ואלו כלל אינם מעוניינים להודות בעולות בית המשפט, מפני שמטבע בריאתה עושה כל מערכת סגורה ככול שביכולתה לחפות על מחדלי חבריה. זה סוד הישרדותה של כל גילדה לאורך ההסטוריה. הרי הם אלו שניסו באמצעות תחיקה בכנסת גם לבטל את אחריות המדינה על שופטיה, ומובן שלא יתנדבו לאשרה. די לראות מה קורה כאשר מוגשות עתירות לבג"ץ שלא בעניין שפיטה, העתירות ברובן נדחות והעותר מחוייב בקנס כבד.
המסקנה המתבקשת מכל אלו היא שבניגוד לכללי הדמוקרטיה המודרניצת שהיסוד שלה הוא המוסר האנושי שמקורו במורשת ישראל, שופטי מדינת ישראל אינם ככל האדם. הם לעולם אינם נתונים להשחתת מידות וכל פיקוח חוקי עליהם ואכיפתו מזיק לשמירת המידות שלהם.
פרופ' טדסקי: "במקום הנטיה הנ"ל לריבוי החסינים, שאיפת המשפטנים צריכה להיות ביטול החסינות בכל מידת האפשר. החסינות אינה תופעה נעימה משום כפירתה בשוויון, משום פגיעתה בניזוק; ויש לברך על כל צמצום שיתחולל בה." |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חוטר |
|
|
עידן יוסף
תחבורה ציבורית בשבת בת"א? ההצעה אושרה במועצת העיר ותידון בהנהלה העירונית אם תבקש - עשוי משרד התחבורה לדחות את ההצעה העירייה נערכת לסירוב: תבקש הארכת מסלולים קיימים והפעלת שירות הסעיות עצמאי
|
|
|
|
|
|
איתמר לוין
המעביד טען, כי העובדת שפיטר רימתה אותו וגנבה מן העסק - אך ההאשמות לא הוכחו המעביד ישלם פיצוי של 35,00 שקל בשל לשון הרע
|
|
|
|
|
|
איתמר לוין
העליון דחה את בקשתו של ספקטור לערער על הרשעתו בעבירות מע"מ ג'ובראן בביקורת על השופטת בוסתן: היה מקום לגזור על ספקטור מאסר בפועל; נסיבותיו האישיות אינן יוצאות דופן
|
|
|
|
|
|
איתמר לוין
ביהמ"ש העליון דחה את תביעתו של שמעון ברנס, שהוגשה בטענה שנגרמו לו נזקים נפשיים וממוניים בשל הרשעת השווא של אחיו ברצח רחל הלר
|
|
|
|
|
|
|