רשות תוכל לנקוט בהליכי גבייה מינהליים רק בתוך שלוש שנים מהיום בו הייתה רשאית לנקוט בהם. כך קובעת הנחיה שפרסם (יום א', 26.2.12) היועץ המשפטי לממשלה,
יהודה וינשטיין. ההנחיה מסדירה לראשונה את כל היבטי ההפעלה של הליכי גבייה מינהליים לפי פקודת המיסים (גבייה).
מטרת ההנחיה היא להנחות את הרשויות כיצד להפעיל שיקול דעת בהשתמשן בסמכויות הגבייה המוענקות להן, ובפרט בנוגע להימנעות משיהוי בפעולות הגבייה, וזאת על-מנת לתמרץ את הרשויות לפעול בנמרצות לשם גביית חובות וקנסות. לדעת וינשטיין, גבייה נמרצת בלוחות זמנים סבירים משיגה שני יתרונות ברורים: שמירה על הקופה הציבורית והגנה על האזרח החייב, שכן גביית החוב בסמוך למועד היווצרותו מסייעת לאזרח להתמודד עם טענת החוב ומונעת הצטברות של קנסות פיגורים מיותרים.
בהיעדר הנסיבות החריגות המוגדרות בהנחיה, במקרה בו הרשות לא פתחה בהליכי הגבייה המינהליים במועדים הקבועים בהנחיה, היא לא תוכל לעשות זאת לאחר מכן. יחד עם זאת, הרשות רשאית לעשות שימוש בכלי גבייה אחרים: הגשת תביעה אזרחית שלאחריה ניתן לפתוח בהליכי הוצאה לפועל וכן גבייה פאסיבית. ההנחיה חלה גם על הרשויות המקומיות ותאגידים אחרים, והיא באה לאחר מספר פסקי דין שמתחו ביקורת על השימוש שעושות הרשויות בסמכויות אלו.
לפי ההנחיה, מקום בו מתקיימת עילת השעיה, הרשות תוכל לפתוח בהליכי גבייה עד ל-25 שנים מהמועד בו הייתה רשאית לכתחילה להתחיל בגבייה. לא ניתן לחרוג ממועד זה אלא במקרים חריגים, בהתקיים נסיבות מיוחדות ויוצאות-דופן. מקום בו הרשות החלה בהליכי הגבייה והתקיימה עילת ההקפאה, הרשות רשאית להמתין למשך תקופה בלתי מוגבלת, בתנאי שכל שנתיים תשלח הודעה על קיומו של החוב והקפאתו. עם זאת, על הרשות לבחון מדי פעם, ובתדירות שלא תפחת מפעם בשנתיים, האם עדיין מתקיימת עילת ההקפאה, האם יש טעם לחדש את הליכי הגבייה או שיש לראות את החוב ככזה שלא ניתן לגבותו.
