פוסקים בערעורים על חבריהם

שלושה שופטים מחוזיים מצטרפים בחודשים אלו לבית המשפט העליון. צבי זילברטל ונעם סולברג מהמחוזי בירושלים כבר הושבעו, ואורי שהם מהמחוזי בתל אביב יושבע בקרוב. האם ראוי ששופטים אלו ידונו, מיד עם מינוים לעליון, בערעורים על פסקי דין והחלטות של מי שהיו עד עתה חבריהם לאותו בית משפט? אותה בעיה קיימת בבתי המשפט המחוזיים. הרוב המכריע של שופטי המחוזי באים מקרב שופטי השלום. האם מי שהיה אתמול שופט שלום בתל אביב, למשל, יכול היום לדון בערעורים על אותו בית משפט? בפועל, אין כזה צינון וכפי שנראה בהמשך - הנהלת בתי המשפט סבורה שאין בו כל צורך. וכך, בחודש הראשון לכהונתו, ישב זילברטל בהרכב שדן בערעור של פסק דינו של עמיתו לשעבר רפי יעקובי, וישב לבדו בערעור על החלטה של עמיתו לשעבר אריה רומנוב. בשני המקרים נדחו הערעורים - הראשון בהמלצת בית המשפט והשני על הסף. השאלה היא בעיקר של מראית עין, וגם קצת של טבע אנושי ואולי אפילו של תת-מודע. יושב שופט שהגיע מבית משפט מסוים, ונדרש לבחון את החלטותיו של מי שהיה עמיתו ואולי גם חברו להרכב ואולי ידידו האישי או דווקא יריבו המקצועי. האם לא ראוי שיהיה צינון, של נניח חצי שנה עד שנה? במקרים אחרים של מינוי שופטים, קיים צינון ואפילו משמעותי. כאשר הגיעו יועצים משפטיים לממשלה (כמו אהרן ברק, יצחק זמיר, אליקים רובינשטיין) או פרקליטי מדינה (כמו דורית ביניש או עדנה ארבל) לבית המשפט העליון, היה ברור לכל שהם יימנעו במשך זמן רב יחסית מטיפול בעניינים בהם עסקו לשכותיהם - גם אם הם עצמם לא היו מעורבים בתיקים. כאשר מגיע שופט מהמגזר הפרטי, הוא מנוע מטיפול בענייני לקוחותיו-לשעבר למשך תקופה ממושכת. אין שום סיבה להימנע מהליך דומה כאשר מדובר בשופט. הליך כזה אינו מסובך מבחינה מינהלית ואינו יוצר עומס. הדבר נכון במיוחד בבית המשפט העליון, בו מכהנים 15 שופטים. לא יקרה כלום, אם המזכירות תקבל הנחיה שלא להעביר לזילברטל, סולברג ושוהם תיקי ערעורים על המחוזיים בירושלים ובתל אביב (בהתאמה) למשך התקופה שתיקבע. יש מספיק שופטים אחרים שיטפלו בתיקים הללו. וגם במחוזיים יש עשרות שופטים, כך שניהול נכון פותר את הבעיה עוד לפני שנוצרה.