מחקר חדש שפורסם בכתב העת BMC הראה כי הסיכון לדיכאון, שהוערך על סמך שימוש בנוגדי דיכאון, גבוה ב-80% כמעט בקרב אנשים החיים לבדם בהשוואה לאנשים החיים בכל סוג של קבוצה משפחתית או חברתית.
לגבי נשים, שליש מסיכון זה נובע מגורמים סוציו-דמוגרפיים, כמו היעדר השכלה והכנסה נמוכה. לגבי גברים, הגורמים העיקריים כוללים סביבה תעסוקתית גרועה, היעדר תמיכה במקום העבודה או בחיים הפרטיים וצריכת אלכוהול גבוהה.
ידוע כי החיים לבד מעלים את הסיכון לבעיות בריאות אצל קשישים, וגם אצל חד-הוריים, אך לא הרבה ידוע על ההשפעות שיש לבידוד על אנשים בגיל העבודה.
החוקרים מפינלנד עקבו אחר 3,500 גברים ונשים בגיל העבודה במשך שבע שנים, והשוו את אופי המגורים שלהם עם גורמי סיכון פסיכולוגיים, סוציודמוגרפיים ובריאותיים, כולל דפוסי עישון, שתייה ופעילות גופנית מעטה, לשימוש בתרופות נוגדות דיכאון.
המחקר הראה כי אנשים החיים בגפם נמצאים בסיכון גבוה לפתח דיכאון. בסה"כ לא זוהו הבדלים בסיכון המוגבר לדיכאון הקשורים למגורים לבד בין גברים לנשים. תנאי מחיה גרועים (במיוחד לנשים) והיעדר תמיכה חברתית (במיוחד לגברים) היו הגורמים העיקריים לעלייה זו בסיכון.
סוג זה של מחקר ממעיט לפעמים בערכו של הסיכון משום שדווקא אותם אנשים הנמצאים בסיכון הגבוה ביותר הם אלו שהסבירות שיסיימו לענות על השאלונים היא הנמוכה ביותר. החוקרים גם לא הצליחו לקבוע את מידת השכיחות של דיכאון שלא טופל בקרב המשתתפים.
לכן, למרות שהמחקר זיהה בבירור חלק מהגורמים המעלים את הסיכון לדיכאון בקרב אנשים החיים בגפם, יותר ממחצית מהעלייה בסיכון עדיין נותרה ללא הסבר.
החוקרים סבורים כי הסיבה לכך יכולה לנבוע מתחושות של ניכור מהחברה, חוסר אמון, או קושי להתאושש מאירועים קריטיים. יש להתייחס לכל הגורמים הללו כדי להבין ולהפחית את שכיחות הדיכאון בקרב קבוצת אוכלוסיה זו.
