רבני שכונות יפרשו מתפקידם בגיל 67 ולא יוכלו להמשיך בתפקיד כל עוד ירצו בכך. כך קובע (יום ג', 3.4.12) בית הדין הארצי לעבודה, בפסק דינו האחרון של השופט
שמואל צור עם פרישתו.
הסתדרות המעו"ף וארגון רבני השכונות ביקשו לאפשר לרבנים להמשיך בתפקידם בלא הגבלת גיל, בעוד המדינה טענה שעליהם לפרוש בגיל 67 כמו כל יתר עובדי המדינה. המחלוקת נסובה סביב שלוש מילים בכתב-יד שנוספו בשולי ההסכם הקיבוצי שנחתם בשנת 1988 בין המדינה, שלוש הערים הגדולות, מרכז השלטון המקומי, חבר המועצות הדתיות וההסתדרות: "כמקובל עד היום". מילים אלו נוספו לצד הנוסח המודפס בו נקבע, כי רבני השכונות יכהנו "עד הפנסיה".
ההסתדרות והרבנים טענו, כי מדובר בתוספת שהוסכמה על הצדדים האחרים, והיא נועדה לעגן את המקובל עד אז: הרבנים מכהנים ללא הגבלת גיל. המדינה טענה, כי לא הסכימה לכך ואותן מילים נוספו שלא על דעתה. צור העדיף את גירסת המדינה, כפי שהובאה בידי יעקב דנון, שהיה אז הממונה על השכר במשרד האוצר וחתם מטעמו על ההסכם. צור מציין, כי דנון לא חתם בצידה של תוספת זו - בניגוד לחתימתו בראשי תיבות לצד תוספות אחרות.
"מציאות בלתי תקינה על פניה" צור אומר, כי מן העדויות עולה "מציאות בלתי תקינה על פניה, לפיה במעמד החתימה מסתגרים נציגי המעסיקים ונציג ההסתדרות בלשכת מנכ"ל המשרד [משרד הדתות,
זבולון אורלב] ולא מתאפשר לנציג הממונה על השכר לקחת חלק במעמד זה. מציאות זו, אף היא, מטילה צל של ספק על הסכמת המדינה להסדר הפנסיה של הרבנים". צור מעיר, כי אורלב עצמו לא העיד שהתוספת הוסכמה על האוצר, אלא רק שהיה ויכוח סוער בנושא, וכי גם אם דנון היה מסכים לתוספת - ספק אם בכלל היה תוקף להסכמתו.
צור מסכם בנושא זה: "אפשר שבאווירת אותם ימים של חתימה על ההסכם הקיבוצי, הייתה ציפיה - אולי אף לגיטימיות מבחינתם של המבקשים - שעניין גיל הפנסיה לרבנים יישאר פתוח, 'כמקובל עד היום', כלשון התוספת בכתב יד. ייתכן גם שהייתה הבנה כלשהי בעניין זה בין המבקשים לבין מי מנציגי המעסיקים האחרים. אלא שהסכם קיבוצי דורש הסכמתם של כל השותפים לו, במיוחד כשמדובר בשותף הבכיר - הוא בעל המאה - הממונה על השכר במשרד האוצר. כפי שעולה, הסכמתו של זה לא ניתנה ועל כל פנים לא הוכחה. מסקנה זו לבדה מובילה לכך שדין הבקשה שבפנינו להידחות".
"ניתן לתמוה כיצד המנכ"ל לא ידע" צור מוסיף בביקורת על אורלב: "מן העדויות שהובאו בפנינו עולה תמונת מצב לפיה, משך שנים, נמנעו המועצות הדתיות מלהוציא לפנסיה את הרבנים שהגיעו לגיל פרישה. דבר זה נעשה בניגוד לחוק שלא לדבר על כללי מינהל תקינים. מציאות זו נתמכה, ככל הנראה, על-ידי משרד הדתות עצמו, דבר שהוא כשלעצמו בלתי תקין ונוגד את תקנת הציבור. דברים אלה מקבלים משנה של חומרה לאור העובדה שגורמים מוסמכים במשרד הדתות - היועץ המשפטי למשרד ומנהל המחלקה למועצות דתיות - קבעו במפורש, עוד בשנת 1980, שגיל הפרישה לרבני השכונות הוא 65 שנה והמועצות הדתיות נדרשו במפורש להוציא את עובדיהן לגמלאות בגיל זה, כולל רבני השכונות. ניתן לתמוה הכיצד מנכ"ל המשרד בשנים 1990-1986 לא היה מודע להוראות אלה שניתנו על-ידי עובדי משרדו".
בצד האופרטיבי של ההחלטה, קובע בית הדין: "מי מבין רבני השכונות שטרם הגיע לגיל 67 במועד מתן פסק הדין ויתרת השירות שלו עד גיל זה עולה על שישה חודשים, יפרוש בגיל 67. מי מבין רבני השכונות שהגיע לגיל 67 במועד מתן פסק דין זה או שיתרת השירות שלו עד גיל זה נמוכה משישה חודשים, יפרוש תוך שישה חודשים מיום מתן פסק הדין".
