שופט בית המשפט המחוזי בחיפה,
משה גלעד, גזר (יום ד', 4.4.12) ארבע שנות מאסר בפועל על אפרת קליגר, לשעבר חברת קיבוץ נחשולים, שהורשעה במעשי מירמה כלפי מי שביקשו לרכוש קרקעות בקיבוץ. נעם כהן, שהיה בן-זוגה ונטל חלק במעשי המירמה, נדון לשישה חודשי עבודות שירות.
"הנאשמים סיכמו להונות אנשים שונים, כך שיבצעו עימם עסקות מכר מקרקעין המצויים בשכונת הבנים [בנחשולים], אף שלא היו להם זכויות במקרקעין אלו, תוך הצגת מצג שווא לפיו הם מוסמכים לעשות כן ובתמורה קיבלו במירמה סכומי כסף גדולים", מתמצת גלעד את הפרשה. "ברוב האישומים 'ייצרה' הנאשמת מסמכים מזוייפים, חוזים, קבלות, מכתבי התחייבות, שרטוטים, תוכניות, מפות וכדומה אשר באמצעותם, ובאמצעות דבריה, שכנעה את המתלוננים כי היא בעלת זכויות במקרקעין - או בתים בשכונת הבנים - והיא מעוניינת למוכרם תמורת סכומי כסף גדולים".
קליגר קיבלה בסך-הכל 1.7 מיליון שקל משבעה קורבנות שונים, אם כי החזירה 600,000 שקל מתוכם כאשר התגלתה התרמית. כמו-כן, גנבה קליגר 500,000 שקל מחברת דבש מערכות מידע, בה הועסקה, כאשר שילשלה לכיסה את התמורה ממכירת טלוויזיות ומחשבים ניידים. כהן הורשע בכך שידע על מעשיה של בת-זוגו דאז והסכים להכניס לחשבון הבנק המשותף שלהם מקצת מן הכספים שקיבלה במירמה.
גלעד אומר, כי קליגר "ניצלה את מראיתה התמימה, לשונה החלקה ו'המתגלגלת' ושכלה החריף, עד שהצליחה בתחכום רב לטוות רשת של מסמכים מזוייפים ודיבורים אשר גרמו לקורבנות לחוש כי עומדים הם לרכוש במיטב כספם את בית חלומותיהם ולזכות ב'מציאת' חייהם". הוא דחה את טענות הסניגור, לפיהן הקורבנות עצמם נושאים בחלק מהאחריות לנפילתם בפח, וכי הרשויות כשלו בטיפול במרשתו שכבר הורשעה בעבירות מירמה. הוא גם הביע חוסר אמון מוחלט בהבטחתה של קליגר לפצות את קורבנותיה, ודחה את טענת הסניגור כאילו מעשיה מושפעים מהפרעה באישיותה.
לדברי גלעד, "הגיעה העת לומר 'די' ולהעניש את הנאשמת כגמולה, אם כי איני מקבל את עמדת המאשימה כי ראוי 'להכות' בנאשמת באמצעות עונש כבד של 10 שנות מאסר, כפי שביקשה בא-כוח המאשימה". הוא ציין לקולא את הודאתה של קליגר ואת עובדת היותה אם לילד בן ארבע.
עניינו של כהן, המשיך גלעד, שונה בתכלית והוא אחד מקורבנותיה של קליגר. "נכון שהוא היה מודע לחלק ממעשיה אולם חלקו בעבירה קטן בהרבה מחלקה של הנאשמת ומתמצה בעיקר בנוכחות, 'עצימת עיניים' והעדר פעולה, ולא ביוזמה... מדובר בנאשם בר שיקום ואף שייתכן שאינו מפנים עדיין באופן מוחלט את הסבל שגרם לקרבנות ואת חומרת העבירות שביצע, שוכנעתי כי הוא מצטער ומתחרט באמת ובתמים על ביצוען והסיכוי שיחזור לבצען - גם אם לא ייאסר בבית האסורים - נמוך ביותר". השיקול העיקרי לקולא, אומר גלעד, הוא העובדה שכהן מגדל את בנם של השניים ו"הנני רואה עצמי, ככל בית משפט לפני ואחרי, כאביהם של קטינים המופקד על טובתם".