"אני ער לחלוטין למידת הסלחנות, המופרזת לטעמי, שמגלים בתי המשפט לאי עמידתו של צד בלוח זמנים הקבוע בחוק לביצוע פעולה מסויימת, ומוחלים לו על כך כאילו היה מדובר בעניין של מה בכך. נדמה לי, כי בכך לא זו בלבד שהוראת דין ברורה מרוקנת מתוכנה, אלא שמעודדת היא את הצדדים שלא להקפיד בקיומה של אותה הוראה, שוודאי לא לשווא מצאה דרכה לספר הדינים".
כך אומר (27.3.12) שופט בית משפט השלום בירושלים,
חיים לי-רן. הוא ממשיך ומותח ביקורת בהקשר זה גם על המדינה: "כה מובנת מאליה אצל המאשימה היא עמדתו הסלחנית כאמור של בית המשפט, עד כי לא מצאה היא כלל לנכון להסביר בבקשתה הכתובה מדוע לא היה סיפק בידה להגישה במועד, ואף לפני כן בהתחשב בכך שמועד הדיון נקבע כחודשיים קודם לכן, שלא לדבר על התנצלות, ולו רפה בלשונה, על הגשתה של הבקשה שלא במועדה, או חלילה, על בקשה מקדימה להתיר לה להגיש את הבקשה בחריגה מהמועד הקבוע בתקנות. זוהי, כמובן, התנהלות מאוד מצערת של המאשימה".
הדברים כלולים בהחלטתו של לי-רן לזכות את הלל גליס, איש חינוך חרדי, מאשמת מעשים מגונים בשניים מתלמידיו, כבני תשע. לי-רן זיכה את גליס הן משום שהאמין לעדותו, לפיה מעולם לא ביצע את המעשים שיוחסו לו, והן בשל הליקויים בהתנהלותה של הפרקליטות לאורך המשפט.
ביקורתו של לי-רן על הפרקליטות עוסקת בכך ששני הקטינים לא העידו - מצב שאינו יוצא דופן, אך במקרה זה נוהל בצורה בלתי תקינה בידי המדינה, לדבריו. כתב האישום נגד גליס הוגש במאי 2011, הוא היה נתון במעצר ולאחר מכן שוחרר למעצר בית (בו היה מצוי עד לזיכויו), ולי-רן קבע שההוכחות והסיכומים יישמעו כולם ב-14.12.11.
ואולם, שמונה ימים לפני הדיון הגישה המדינה בקשה להעדתו של אחד הילדים בשיחת ועידה, לאור המלצתו של חוקר הילדים. החוק מחייב להגיש בקשות כאלו לפחות 20 יום לפני הדיון, ולכן הודיע לי-רן שלא יוכל להיענות לבקשה, אך ישקול במועד הדיון אפשרויות אחרות בהן הילד יעיד בלא שיראה את גליס. אלא שהמדינה בחרה "לעשות דין לעצמה ולכפות על בית המשפט דרך ניהול דיון שונה מזו שהיתווה", כאשר הודיעה שכלל לא הזמינה את הילד לאותו יום. עוד הודיעה התובעת, עו"ד ג' גינזבורג, כי חוקר הילדים - שנכח באולם - אינו ערוך להעיד במקומו של הילד, ואף טרם חיווה את דעתו לגבי עדותו של הילד השני. לבסוף מסרה גינזבורג, כי קלטת עדותו של הילד השני לא הועברה לסניגור - שבעה חודשים לאחר הגשת כתב האישום.
לי-רן אומר: "על הסמכויות הרחבות שהוענקו לחוקר הילדים בחוק ובתקנות על פיו, אין נמנית הסמכות להורות כיצד יעיד הילד. חוקר הילדים מוסמך כמובן להביא את חוות דעתו המקצועית בעניין, ולהמליץ על דרך העדתו של הילד, אך עדיין בית המשפט הוא המחליט, על-פי נוסח התקנות, כיצד יעיד הילד, ואת החלטות בית המשפט יש לכבד, במיוחד שעה שמדובר בנציגי המדינה, גם אם אינן נוחות או נראות לצד זה או אחר. לא כך נהגה המאשימה". מאחר שבמצב זה נמנעה מהסניגור הזכות הבסיסית לחקור את הילדים בחקירה נגדית, החליט לי-רן להתעלם מעדויותיהם, ולדבריו די היה בכך כדי לזכות את גליס מחוסר ראיות.
עם זאת, לי-רן ממשיך ומנתח את הראיות שכן הוצגו. בין היתר הוא אומר, כי הילד השני כלל לא הזכיר מעשים מגונים עד שחוקר הילדים לא הרפה והדריך אותו מה לומר. לגבי הילד השני רומז לי-רן, כי ייתכן שהודרך בידי גורמים עלומים מה לומר בחקירתו, ואף מצביע על סתירות מהותיות בדבריו.
