היום לפני 34 שנה, ב-9 באפריל 1978, קמה תנועת
שלום עכשיו.
התנועה הוקמה לאחר ש-350 קציני מילואים פנו בכתב לראש הממשלה דאז, מנחם בגין, וביקשו ממנו שימשיך בדרך השלום. חלק גדול מפעילות התנועה התנהל במסגרת עצרות עם, הפגנות, מכתבים ואסיפות. אחד מפעיליה הדומיננטיים ביותר היה
צלי רשף.
עוד בתחילת דרכה טענה התנועה כי המשך הכיבוש בגדה המערבית וברצועת עזה סותר את יעדי השלום. התנועה האמינה כי על כל צד לוותר על חלק מזכויותיו ההיסטוריות, כי על ישראל להכיר בזכותו של העם הפלשתיני לקיום לאומי וכי על העם הפלשתיני להכיר בזכותה של מדינת ישראל לקיום ריבוני בגבולות בטוחים ומקובלים על שני הצדדים.
שלום עכשיו הייתה מי שהתייצבה בראש תנועת המחאה נגד מבצע שלום הגליל ולקחה חלק עיקרי בהפגנת ההמונים בתל אביב ב-25 בספטמבר 1982, בעקבות הטבח בסברה ושתילה. אנשי התנועה דרשו את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הרקע לטבח ואת התפטרותו של
אריאל שרון מכהונת שר הביטחון.
ב-10 בפברואר 1983, ביום בו פורסמו מסקנות ועדת כהן, ערכה שלום עכשיו הפגנה בה דרשה כי הממשלה תיישם את המלצות הוועדה. במהלך ההפגנה נזרק רימון לעבר המפגינים על-ידי איש ימין מוסת, יונה אברושמי, וכתוצאה מכך נהרג אמיל גרינצווייג, ונפצעו אחרים, ביניהם
אברהם בורג.
שלום עכשיו עסקה במרוצת השנים בדיאלוגים ואירועים משותפים עם פלשתינים בשטחים הכבושים. הפעילות הגדולה ביותר מסוג זה הייתה שרשרת אנושית המונית מסביב לירושלים בשנת 1989 בה השתתפו כ-15,000 ישראלים ומספר דומה של פלשתינים בקריאה לשלום.
