היום לפני 28 שנה, ב-12 באפריל 1984, משתלטים ארבעה מחבלים שהגיעו מרצועת עזה על אוטובוס בקו 300 של "
אגד", שהיה בדרכו מתל אביב לאשקלון.
המחבלים החזיקו בנוסעי האוטובוס כבני ערובה, ודרשו את שחרורם של מחבלים הכלואים בישראל.
בשעות הבוקר המוקדמות שלמחרת פרצו את האוטובוס חיילי סיירת מטכ"ל, במהלך פעולה שעליה פיקד קצין חי"ר וצנחנים ראשי דאז, תא"ל
יצחק מרדכי, בקרבת דיר אל בלח, ושחררו את נוסעיו. במהלך פעולת החילוץ נהרגה אירית פורטוגז, חיילת מנוסעי האוטובוס. כן נהרגו שניים מארבעת המחבלים.
שני המחבלים האחרים נלכדו, נכבלו והובלו על-ידי החיילים לשדה סמוך. ראש השב"כ דאז, אברהם שלום, וראש אגף המבצעים בשב"כ,
אהוד יתום, ניגשו לראות את המחבלים הכבולים. לפני שעזב את המקום, הורה ראש השב"כ ליתום להרוג את שני המחבלים.
יתום, שפעל על-פי הוראתו של ראש השב"כ, לקח יחד עם אנשיו את המחבלים ברכב, ובמקום מבודד היכו את המחבלים בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם.
דובר צה"ל דיווח, כי ארבעת המחבלים נהרגו במהלך הפעולה, אך כעבור שלושה ימים פרסם העיתון "חדשות", ידיעה שצוטטה מהעיתון "ניו-יורק טיימס", תוך עקיפת הצנזורה, ולפיה שניים מהמחבלים נלכדו חיים.
ימים ספורים לאחר מכן פורסמה תמונתו של הצלם אריה ליבק, ובה נראה אחד המחבלים מוחזק חי ובהכרה מלאה לאחר שהורד מהאוטובוס. בעקבות התמונה ופרסום הדברים התעוררה סערה גדולה, שבעקבותיה קמה דרישה לעריכת חקירה בנסיבות מותם של המחבלים.
הייתה זאת הפעם הראשונה שהשב"כ עמד תחת זרקורי הביקורת והדיון הציבורי. שר הביטחון,
משה ארנס, מינה ועדת חקירה, שבראשה עמד האלוף במילואים מאיר זורע, והטיל עליה לחקור את נסיבות המוות.
בעדותם בפני הוועדה, מסרו יתום ויתר אנשי השב"כ המעורבים עדות שקר, לפיה תא"ל מרדכי הוא האשם במותם של המחבלים. איש השב"כ יוסי גינוסר, מחברי הוועדה, הדליף ליתום ואנשיו מידע מן החקירה, וסייע להם לשבש את מהלכה. עם סיום החקירה, הודיעו חברי הוועדה כי אין ביכולתם לקבוע בוודאות מי אחראי למותם של המחבלים, אך המליצו להעמיד את תא"ל מרדכי לדין משמעתי.
בדוח שהוגש על-ידי הוועדה (ב-20 במאי 1984) נקבע, כי שני המחבלים הומתו במכות שהונחתו על ראשיהם, אך על איש לא הוטלה האחריות למותם. על-פי המלצת הוועדה, הועמד יתום לדין משמעתי על שהיכה בפניו, כדבריו, את אחד מהמחבלים. על יסוד עדותו של יתום הועמד לדין משמעתי גם תת-אלוף יצחק מרדכי. הליכים משמעתיים אלה הסתיימו בזיכוי הנאשמים.
נשיא המדינה דאז בחר לחון את ראש השב"כ ושלושה מאנשיו, אשר להם נגעה התלונה. מאוחר יותר חנן הנשיא שבעה אנשי שב"כ נוספים במהלך חקירת המשטרה. כל זאת על-אף שהחקירה העלתה שהמחבלים אכן הומתו לאחר ההשתלטות ולא במהלכה.
