בהחלטה נדירה חויבו שלושה עובדי מדינה בכירים בתשלום פיצוי למי שנפגע מפעילות רשלנית ובלתי תקינה שבהם. כל השלושה הם עורכי-דין, ובית משפט השלום בהרצליה קבע שהם התעלמו ביודעין מפסק דין מנחה שאמור היה למנוע את מעשיהם. המדינה כבר הודיעה שהיא תשלם כל סכום בו יחויבו השלושה.
בשנת 1995 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית דין לימאות, כי לא ניתן להעמיד לדין משמעתי בפני בית הדין לימאים מי שמשיט כלי שיט קטנים ("הלכת אברהמי"). החוק קובע, כי החלטה כזו של בית המשפט היא סופית ואין אפשרות לערער עליה, ולפיכך מדובר בפסק דין המחייב את כל הפועלים בתחום המשמעת של הימאים.
פגיעה בעיקרון יסוד של דמוקרטיה למרות פסק דין ברור זה, הועמד ערן הירש לדין משמעתי בשנת 2004 בעקבות תאונה בה היה מעורב כלי שיט קטן אותו הפעיל. עם פתיחת הדיון קיבל בית הדין המשמעתי את טענתו של הירש, לפיה אין לו סמכות לדון בתביעה נגדו. רשות הספנות והנמלים ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בחיפה, אך ערעורה נדחה. השופט
רון סוקול לא חשך את שבטו מן הרשות, הפועלת במסגרת
משרד התחבורה:
"הגשת תובענה וניהול הליכים מתוך תקוה כי המשיטים או ביהמ"ש לא ישימו לב להלכת אברהמי הינה התנהגות חסרת תום לב מצידו של המינהל... כאשר נפסק כי למדינה ולתובע מטעמה אין סמכות להגיש תובענות לבית הדין המשמעתי, הרי שהגשת התובענות הינה פעולה המנוגדת לכאורה ל
עיקרון החוקיות. במצבים שכאלו לא יכולה הרשות להתעלם מההלכה, אלא עליה לשוב ולהסביר אם רצונה לסטות מההלכה מדוע בידה הסמכות לפעול, שהרי פעולה של רשות ללא סמכות פוגעת באחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה".
בעקבות החלטה זו, הגיש הירש תביעת נזיקין נגד חמישה בכירים שהיו מעורבים בהגשת התביעה נגדו. השופט צבי דותן קיבל (4.4.12) את התביעה נגד עו"ד
דורון איתני, שהיה התובע היחיד ליד בית הדין הימאים, נגד עו"ד מלי סיטון, שהייתה ועודנה היועצת המשפטית של משרד התחבורה, ונגד עו"ד רננה שחר, שהייתה היועצת המשפטית של רשות הספנות והנמלים (כיום - היועצת המשפטית של רשות התעופה האזרחית). דותן דחה את התביעה נגד מנהל הרשות דאז,
אריה רונה, ונגד עמוס נוימן, שהיה מנהל תחום כלי שיט קטנים.
לא היה להם "שיקול דעת" לדברי דותן, מאחר שהשאלה האם ניתן להגיש את התביעה הייתה משפטית מובהקת, יש להטיל את האחריות האישית רק על המשפטנים שהיו מעורבים בהחלטה להגיש אותה. "לא היה להם 'שיקול דעת' להחליט, על דעת עצמם, כי הקביעה השיפוטית שגויה היא, ולהמשיך להעמיד לדין משיטים, מבלי להציף ולהעלות את בעיית הסמכות לדיון ולהכרעה מחודשת", קובע דותן.
את עיקר ביקורתו מכוון דותן כלפי איתני: "מקום בו קיימת בעיה משפטית בנוגע לסמכות העניינית, אין שותקים, ומקווים שאיש לא ישים לב. מי שפועל
בתום לב צריך להעלות את הבעיה בפני בית הדין, ולא 'לעקוף' אותה בשתיקה". דבריו של סוקול על התנהגות חסרת תום לב, אומר דותן, מתייחסים בעיקר לאיתני. אחריותן של סיטון ושחר, מוסיף דותן, נובעת מכך ש"שידעו או היה עליהן לדעת כי אין זרוע שלטונית רשאית להתעלם מפסק דין חלוט וסופי של ביהמ"ש לימאות בשבתו בערעור".
דותן קבע שהירש יקבל פיצוי של 35,000 שקל על עוגמת הנפש שנגרמה לו. הירש תבע 200,000 שקל, אך דותן הסכים שלא כצעקתה משום שההליך נגדע באיבו "ולא ניתן בשום אופן לכמת את נזקו של התובע בסכום שאף מתקרב לסכום הנדרש על ידו". עוד דחה דותן את תביעתו של הירש לפיצוי בעילות של לשון הרע, נזק שנגרם לו בשל התליית רשיונו והפרשי שכר טירחה.
