קיבעון מחשבתי של רופאים שנמשך 15 שנה ותקשורת לקויה בין רופאים - אלו שניים מן הגורמים המרכזיים לנכותה המלאה של צעירה כבת 20. כך קבעה (11.4.12) שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע,
ורדה מרוז.
התובעת אובחנה בהיותה בת 3.5 כסובלת משיתוק מוחין קל, אשר איפשר לה לקיים אורח-חיים כמעט כשל אדם בריא. ואולם, בהיותה בת 18 נפצעה קל בתאונת דרכים, ומספר חודשים לאחר מכן חלה הידרדרות קשה במצבה. לאורך תקופה זו, טופלה הצעירה בעיקר בידי ד"ר לביא, רופא משפחה של שירותי בריאות כללית באשקלון, ופרופ'
אסתר כהנא, נוירולוגית מבית החולים ברזילי. לאחר שורה של המתנות ובדיקות, אותרה בצווארה ציסטה מוּלֶדת, שהניתוח להסרתה נכשל והתובעת נותרה משותקת ברגליה ובידיה והוכרה כנכה ב-100%. הצעירה ואימה הגישו תביעת נזיקין נגד המדינה (בעלת בית החולים ברזילי), שירותי בריאות כללית והנהג שפגע בה.
התעלמות מההתדרדרות לאורך השנים תחילה קבעה מרוז, כי התאונה לא היוותה גורם כלשהו בהחמרת מצבה של הצעירה ולכן דחתה את התביעה נגד הנהג. את רוב פסק הדין ייחדה מרוז לניתוח ההתרשלות המתמשכת של הרופאים שטיפלו בצעירה, אשר היו שבויים באבחון השגוי של שיתוק המוחין והתעלמו משורה של אירועים ותסמינים שהצביעו על כך שהאבחון שגוי. מרוז מדגישה, כי הציסטה היא אכן אירוע רפואי נדיר, אך קובעת שריבוי ההתרחשויות לאורך השנים היה מביא רופא סביר למסקנה, כי יש לחפש סיבה אחרת לתחלואיה של הצעירה.
האבחון של שיתוק המוחין נעשה על סמך בדיקה קלינית בלבד, והמומחים שהעידו בתיק זה הסכימו שהוא היה סביר לשעתו או לכל הגרוע בגדר טעות סבירה. ואולם, אומרת מרוז, "תסמונת שיתוק מוחין מאופיינת ביציבות. הכול סוברים כי אין התדרדרות או החמרה עקב תסמונת זו. אי לכך, משהתגלו לאורך השנים סימנים שהצביעו על התדרדרות, שומה היה על הרופאים לנהוג ב[חולה] משנה זהירות... נעולים בתפיסתם השגויה, הלכו שבי אחריה הרופאים לאורך שנים. הסימנים הנוירולוגים ש'שלחה' הציסטה מעת לעת - הגם שהיו ספוראדיים - מגבשים סופו של יום הפרה של חובת הזהירות מטעם הרופאים".
"פינג פונג" בין הרופאים מרוז סוקרת את האירועים שהתחוללו בין האבחון השגוי ב-1985 לבין ההידרדרות בשנת 2000, ועומדת במיוחד על אלו שאירעו בחודשים האחרונים שלפני איתור הציסטה. בשלב זה, לא ביצע לביא את הבדיקות הדרושות ולא היפנה את הצעירה לנוירולוג, למרות שחייב היה להבין שמדובר בבעיה נוירולוגית.
בין היתר אומרת מרוז, כי לביא התעלם מפניותיה הנואשות של האם, והגדרתו אותן כ"שגרתיות" היא מקוממת. זלזולו בא לידי ביטוי גם בכך שלא תיעד את כל פניותיהן של הצעירה ואימה, ובמיוחד במכתב ההפניה החלקי בו צייד אותן כאשר ביקשו לפנות לחדר המיון בברזילי: "במכתב ההפניה אין ביטוי להתדרדרות המואצת במצבה של [החולה]. הלך רוחו לפיו אין החמרה במצבה, 'צבע' את מכתב ההפניה בצבעים רכים והוציא ממנו את עוקצו. אין ספק שרוח המכתב השפיעה על הלך רוחו של רופא המיון". גם רופא חדר המיון, ד"ר טולצ'ינסקי, התרשל בצורה חמורה בכך ששלח את החולה לביתה במקום לאשפז אותה במחלקה הנוירולוגית.
מרוז מוסיפה: "משחק ה'פינג פונג' בין פרופ' כהנא לד"ר לביא ביחס להפניה לבדיקות וביצוען גזל זמן יקר, אשר במהלכו מצבה של [החולה] הלך והתדרדר. לא התקיימה הידברות בין ד"ר לביא ולפרופ' כהנא. במקרה חמור שכזה, שומה על רופא המשפחה לגלות מעורבות ולעדכן את הרופא המומחה בתוצאות הבדיקות כדי שהלה יערך להמשך הטיפול. מאומה לא אירע בענייננו".
ביקורת על הנוירוכירורג הבכיר בשולי פסק הדין, מותחת מרוז ביקורת גם על שניים מהמומחים שהעידו בפניה. רוב הביקורת מופנית כלפי פרופ' אלי רייכנטל, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים סורוקה בבאר שבע, שהעיד מטעם שירותי בריאות כללית. הלה התעקש לקבוע, כי מצבה של החולה התדרדר בעקבות תאונת הדרכים בה נפצעה, ובכך היה היחיד מבין כל המומחים. לדברי מרוז, הבסיס העובדתי לתזה שלו לא היה נכון, הוא התעלם מעובדות, לא הצליח לתת הסברים הגיוניים לגרסתו וניכר בו שהוא עושה מאמץ להתאים את העובדות לתזה שלו.
ביקורת מסוימת נמתחת גם על המומחה מטעם בית המשפט, הנויוריכירוג פרופ' יצחק שקד, אשר לדברי מרוז התייחס בזלזול ואף בלשון בוטה לעמיתיו המומחים, תשובותיו היו לקוניות ובקיאותו בעובדות לא הייתה מלאה. עם זאת, מדגישה מרוז, אין בכך כדי לפגוע באמינותה של חוות דעתו.
בסיומו של פסק הדין קבעה מרוז, כי את רוב האחריות לנזקיה של הצעירה יש להטיל על שירותי בריאות כללית, אשר תשא ב-75% מן הנזק המתבטא בהחמרת נכותה מ-30% ל-100%. המדינה תשא באחריות ל-25% מן הנזק המתבטא בהחמרת נכותה מ-80% ל-100%. בהמשך ההליך ייקבעו הסכומים המדויקים בהם תפוצה הצעירה.