נדחתה בקשתו של קצב לדיון נוסף בעליון

שופטת בית המשפט העליון, אסתר חיות, דחתה כצפוי (יום א', 13.3.12) את בקשתו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, לדיון נוסף בהרשעתו בשני מעשי אונס ובעבירות מין נוספות. זהו ההליך המשפטי האחרון בעניינו של קצב, שהחל כבר לשאת בעונש שבע שנות המאסר שנגזר עליו. סניגורו החדש של קצב, עו"ד יורם שפטל, טען שבפסק דינו המקורי של בית המשפט העליון - בו נדחה ערעורו של קצב על הרשעתו וחומרת עונשו - נקבעו הלכות חדשות וקשות, המצדיקות דיון נוסף. טענתו העיקרית של שפטל נגעה לשימוש בעדויות שיטה - עדויות של נשים נוספות שנפלו קורבן למעשיו של קצב, אך העבירות בענייניהן התיישנו. שפטל מנה לא פחות מחמש הלכות חדשות שנקבעו לטענתו בנושא זה בבית המשפט העליון: רמת דמיון פחותה בין המעשים נושא העדויות; הדמיון בין העדויות אינו חייב להתייחס למעשה העברייני עצמו ודי בעדות הנוגעת ליריעת המחלוקת; עדות השיטה אינה חייבת לבסס עבירה זהה לעבירה נושא העדות העיקרית; מעשה אחד נוסף די בו כדי ללמד על שיטה; מעשי עבירה שהתיישנו יכולים להוות עדות שיטה. שפטל התייחס בבקשתו לשלוש סוגיות נוספות:

• הקביעה לפיה אין לראות בעדותה של א' ממשרד התיירות עדות כבושה נוכח העובדה שלאורך השנים אף שלא סיפרה על מעשי האונס עצמם, סיפרה שהוטרדה מינית בידי קצב;

• דברים שקבע בית המשפט ביחס לאופן שבו יש לבחון טענת אליבי;
• קביעות שונות של בית המשפט העליון בנוגע להגנה מן הצדק בדחותו את טענותיו של קצב בעניין שפיטה מראש על-ידי התקשורת ו"דיבור בשני קולות" מצד המדינה, אשר הגנה על עסקת הטיעון עימו.

הדברים הם השגות גרידא

חיות קובעת: "המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים קיום דיון נוסף בפסק הדין. בא-כוחו המלומד של העותר לא חסך מאמץ בניסיון לעטות על הקביעות נושא העתירה גלימה עקרונית המצדיקה קיום דיון נוסף. אולם, חלק מן הקביעות הללו אינן מהוות הלכה כלל, ולגבי חלק אחר של הקביעות העלה העותר טענות ערעוריות מובהקות אשר אין בהן כדי להוציא את הדברים מגדר השגות גרידא ולשכנע כי עניין לנו אכן בקביעות עקרוניות בעלות השלכות רוחב שהינן חדשות, קשות וחשובות, עד כי הן עומדות במבחנים המחמירים שהוצבו בפסיקה להצדקת קיומו של דיון נוסף בהן". בנוגע לעדויות השיטה אומרת חיות, כי בעיקרו של דבר - פסע בית המשפט העליון ב"תלם חרוש של גישה גמישה המבקשת ליצור מתאם בין מעמדה של עדות השיטה ומקומה במכלול הראיות לבין עוצמת הדמיון הנדרשת, בצד הערת אזהרה כי בשום מקרה לא ניתן להסתפק בדמיון כללי גרידא ויש להצביע על קווי דמיון מוחשיים וממשיים". גישה זו נקבעה בפסקי דין רבים לאורך השנים ואין בה כל חידוש. חיות מוצאת חידוש מסוים בנכונותם של בית המשפט המחוזי ואחריו העליון לקבל כעדות שיטה את דבריה של א"כ ממשרד התחבורה, למרות שקצב ביצע בה "רק" מעשה מגונה. ואולם, היא אומרת, אין זו הלכה חדשה ומוקשית המצדיקה דיון נוסף. ההבדל בין האירועים צריך להישקל כאשר מחליט בית המשפט על המשקל שיתן לעדות השיטה, היא אומרת, אך אין כדי למנוע לחלוטין את ההישענות על עדות זו.

אפשר להישען על עדות שיטה יחידה

לדברי חיות, אין גם פסול בהישענות על עדות שיטה יחידה: "אף כי ככל שגדל מספר האירועים שאליהם מתייחסות עדויות השיטה יש בכך כדי לחזק את המסקנה בדבר שיטת ביצוע ייחודית לנאשם, אין לראות במספר העדויות חזות הכל ובית המשפט אף לא ראה בו חזות הכל. מרכז הכובד לעניין זה הוא על איכות העדות ועוצמתה". הדמיון שמצאו בתי המשפט בין מעשיו של קצב כלפי א"כ לבין מעשיו כלפי א' "היא קביעה שאינה עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט וכפי שבואר לעיל היא אינה מצדיקה קיום דיון נוסף אף מטעם אחר כלשהו". בנוגע לעדותה הכבושה של א' קובעת חיות: "קביעותיו של בית המשפט בעניין זה נוגעות כל כולן למהימנותה של עדות המתלוננת ולממצאי העובדה שקבע בית המשפט המחוזי עליהם ביסס את מסקנתו כי יש ליתן אמון בעדותה. מדובר, אפוא, ביישום של הלכות ועקרונות מוכרים וידועים. טענתו של העותר כי מדובר בהלכה חדשה, אין לה על מה שתסמוך וטעמיו בהקשר זה נושאים אופי ערעורי מובהק. כפי שכבר צוין הדיון הנוסף לא נועד להעלאת טענות מסוג זה". טענה נוספת של שפטל הייתה, כי היה מקום לזכות מחמת הספק את קצב מאשמת האונס של א' במרכז הטכסטיל, שכן ייתכן שכלל לא היה שם באותו מועד. שפטל טען זאת לנוכח דברי השופטים בערעור, ולפיהם "ייתכן ששתי מערכות מקבילות סותרות אלה של ראיות יובילו לזיכוי, ולו מחמת הספק". על כך אומרת חיות: "בניגוד לנטען על-ידי העותר, הבסיס הנורמטיבי עליו נשענות מסקנותיו של בית משפט קמא בסוגיית האליבי שתמציתו הובאה לעיל, מעוגן בהלכות ידועות, מוכרות ומושרשות היטב של בית משפט זה ואין בהן כל חידוש או סתירה להלכה קודמת. אין לקבל בהקשר זה את ניסיונו של העותר להיתלות באמירה כזו או אחרת ומן הראוי היה להתייחס לאותן אמירות בהקשר הכולל של הניתוח הנורמטיבי שבפסק הדין".

שופטים לא מושפעים מהתקשורת

טענתו האחרונה של שפטל היה כאמור ל"דיבור בשני קולות" של המדינה, לאחר שבית המשפט העליון דחה טענה זו וקבע שניתן היה להידרש לה רק אם המדינה הייתה חוזרת בה מהסדר הטיעון לאחר שקצב היה מודה במסגרתו. שפטל טען שגם זו הלכה חדשה ומוקשה, המרוקנת מתוכן את האיסור על התביעה להעלות טענות סותרות בערכאות שונות. על כך משיבה חיות באומרה, שבית המשפט העליון כלל לא פסק הלכה בנושא זה, אלא רק הסביר מדוע טענת ההגנה מן הצדק של קצב אינה מתקבלת. כמו-כן נדחתה הטענה לפיה קצב לא יכול היה לזכות למשפט הוגן בשל הפרסומים בעניינו, כאשר חיות שבה וקובעת ששופטים מקצועיים אינם מושפעים מן התקשורת. לבסוף דוחה חיות את בקשתו של שפטל להגיש ראיות חדשות, שלטענתו מוכיחות את טענת האליבי של קצב לאונס במרכז הטכסטיל. היא מזכירה, כי בקשה לדיון חוזר אינה הפורום המתאים להעלאת טענה כזו, אלא רק בקשה למשפט חוזר.