עו"ד עפר ברטל לפני כמה שנים היה לי תיק של גרימת מוות ברשלנות, של ילד בן 13 שטיפס על גדר שהמתמוטטה וקברה אותו. אני לא אשכח את התמונות שלו, עם השיער הארוך, לכולנו יש ילדים, הילדים שלי היו אז בערך באותו גיל. הלקוח שלי היה בעל הנכס שבו הייתה הגדר, והייתי צריך לחקור בחקירה נגדית את אחיו של הילד כדי לטעון לאשם תורם. שנתי נדדה בלילות. הלכתי לפרקליטת המחוז דאז,
מרים רוזנטל, והתחננתי שנעשה עסקה. למזלי, בסופו של דבר לא הייתי צריך לחקור אותו.
פעם ביקשה ממני עורכת דין שאחליף אותה בייצוג. באתי לבית חולים לחולי נפש ושם מצאתי סבתא ניצולת שואה, קרה כקרח, שרצחה את הנכד שלה. הייתה לו תסמונת טורט, היא חשבה שהסביבה מתעללת בו והחליטה שמוטב שהיא אשר תסיים את חייו. מי ששכר אותי היה הבן שלי, אביו של הילד שרצחה, כי הוא היה בנה היחיד ודאג גם לה. הלכתי לפרקליטת המחוז וסגרנו על הריגה. היא שאלה אותי מה משמעות הדבר, ואמרתי לה שהיא תלך לכמה שנים לכלא. היא אמרה: בסדר. אבל הייתה לי תחושה של מה שהיא עומדת לעשות, ושאלתי אותה אם אינה מתכוונת להיפרד מאיתנו. היא אמרה: מה פתאום? באותו לילה היא קפצה מהחלון.
השופט בדימוס אורי גורן חולת כליות, רחל צעדי, ביקשה שלא לחבר אותה לדיאליזה. הבנות שלה פנו בשמה, הם היו נחמדות, אבל חשדתי שאולי הן רוצות את הירושה. לכן נקטתי באופן ספונטני ואמרתי: מחר אני בא לבקר אותה. נסעתי לאסף הרופא, נכנסתי לחדר שלה. אישה נחמדה, אמרתי לה שאני השופט והיא אמרה לי: נעים מאוד, אבל אני השופטת על חיי. נכנסתי ללשכה של מנכ"ל בית החולים ושם נתתי צו שלא לחבר אותה לדיאליזה. בסופו של דבר התברר שהיא לא צריכה דיאליזה, ואחרי כמה ימים היא שוחררה מבית החולים, נכנסה לבית אבות ושם הכירה גבר נחמד.
עו"ד ציון אמיר לפני עשר שנים, במוצ"ש ב-10 בלילה, ישבתי במשרדי וקיבלתי טלפון מאדם שנשמע נסער ואמר שהוא חייב להגיע אלי דחוף. אמרתי שיגיע. הוא התפרץ לחדר עם שני חברים, ולפני שהספקתי לומר משהו הוא פרץ בדמעות: יריתי בו, הרגתי אותו. וידוי שלם של רצח. הוא שאל אותי: מה אני צריך לעשות? אמרתי לו: אתה לא צריך אותי כל כך, תלך למשטרה ותודה. המשטרה אמרה לו שיביא את האקדח. הוא שאל אותי מה לעשות ואמרתי לו שיביא את האקדח.
לימים הוגש כתב אישום והתברר שחוץ מההודאה אין ראיות. הוא ישב עם עבריינים ולמד איך לנהל הגנה, ואמר לי: אתה יודע שסתם הודיתי? אני רוצה לנהל משפט זוטא. כאשר בדקתי את התיק, התברר שיש אפשרות שהוא לקח את האחריות על עצמו כדי להגן על מישהו אחר. הלכתי לפרקליטת המחוז, ותחת חיסיון סיפרתי את זה. היא ביקשה שאראה לה את הראיה שתומכת באפשרות שהוא לא הרוצח. הראיתי לה מזכר שמישהו לא כל כך שם לב אליה, והיא אמרה: הריגה עם חמש-שש שנים, נסגור? ועל זה סגרנו.
