ח"כ
רונית תירוש תקבל פנסיה מוגדלת על תקופת כהונתה כמנכ"ל משרד החינוך. בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב ביטל (6.5.12) את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז,
מני מזוז, לפיה תירוש לא תקבל פנסיה על-פי הגדרה של "מנכ"ל הבא מהשירות".
תירוש הועסקה במשרד החינוך משנת 1977 כמורה, מחנכת, רכזת שכבה וסגנית מנהל בתיכון עירוני ט' בתל אביב. בשנת 1990 מונתה תירוש למנהלת בית הספר והפכה לעובדת העירייה, וכדי לשמור על זכויותיה במשרד החינוך אושרה לה מדי שנה חופשה ללא תשלום (חל"ת). בשנים 2000-1997 שימשה תירוש כמנהלת מינהל החינוך בעיריית תל אביב.
במרס 2001, מונתה תירוש למנכ"ל משרד החינוך, תפקיד אותו מילאה עד ינואר 2006. היא ביקשה להכיר בה כ"מנכ"ל הבא מהשירות", דבר שהיה מאפשר לה לשמור על רציפות זכויותיה לעניין הפנסיה למרות השנים בהן עבדה בעיריית ת"א והייתה בחל"ת. עו"ד רון דול מנציבות שירות המדינה סבר שאין מקום להיענות לבקשתה, בעוד מי שהייתה מנהלת המחלקה לסכסוכי עבודה בפרקליטות המדינה, עו"ד
נורית אלשטיין, סברה שיש להיענות לבקשה.
באוגוסט 2005 קבע נציב שירות המדינה דאז,
שמואל הולנדר, כי יש לקבל את חוות דעתה של אלשטיין. בעקבות זאת, התבקשה תירוש לרכוש זכויות בגין תקופת החל"ת ב-672,000 שקל. היא העבירה למדינה שני צ'קים, אך המדינה פדתה רק 100,000 שקל מתוך סכום זה. במקביל ביקש משרד האוצר ממזוז לבחון שוב את החלטתו של הולנדר, בנימוק שמדובר בצעד יוצא דופן של אישור חל"ת ליותר משלוש שנים. באוקטובר 2005 החליט מזוז לקבל את עמדת האוצר וביטל את החלטתו של הולנדר - צעד נגדו עתרה תירוש לבית הדין לעבודה.
הנשיא היוצא של בית הדין (והמנהל הנכנס של בתי המשפט),
מיכאל שפיצר, קיבל את עתירתה של תירוש. הוא דוחה את טענות המדינה, כאילו אלשטיין הייתה מצויה בניגוד עניינים בשל ידידותה עם תירוש, ומקבל את גרסתן של השתיים לפיה מערכת היחסים ביניהם הייתה מקצועית בלבד. שפיצר אומר, כי הוכח שניתנו תקופות חל"ת שהגיעו עד כדי 11 שנים, והולנדר היה רשאי לאשר לתירוש בדיעבד את החל"ת ואת רכישת הזכויות בגין תקופה זו, משום שהיא נותרה בשירות הציבורי (וגם אם לא בשירות המדינה).
על התערבותו של מזוז אומר שפיצר: "נציב שירות המדינה הכריע, לאחר קבלת שתי חוות הדעת, על-פי שיקול דעתו המינהלי, את הכרעתו מיולי 2005 . הכרעה זו הינה בסמכותו, ובעת קבלתה לא נתגלה כל קושי שהצריך התערבותו של היועץ המשפטי לממשלה". האוצר פנה למזוז חודש אחרי ההחלטה והדיון התקיים כעבור שלושה חודשים - אך במועד זה כבר התגבשה התחייבות שלטונית כלפי תירוש, ממנה לא הייתה המדינה רשאית לחזור.