בית המשפט העליון קובע (יום א'. 1.7.12) שורה של כללי עזר, בעזרתם יקבע בית המשפט האם יש להעביר לידי נאשם תרשומות של ראיונות בין אנשי התביעה לבין מתלוננים או עדים. הכללים מיועדים למקרה בו בזמן ראיון כזה עולה גירסה חדשה או שונה, אשר לא עלתה בעדותו של המתלונן בפני רשויות החקירה.
השופט
ניל הנדל מקדים ומסביר את הבעייתיות: "ברמה המופשטת ניתן להציג עיקרון-על שמחבר בין זכותו של נאשם לקבל לעיונו את חומר החקירה לבין האינטרס הלגיטימי של התביעה שלא לחשוף תרשומת פנימית בנוגע לנאשם. העיקרון המחבר הוא מתן הזדמנות לצד במשפט הפלילי לבצע עד תום את תפקידו. כפי שחֶסֶר בחומר חקירה יפגע ביכולתו של נאשם להתגונן בפני הראיות שבאמתחת התביעה, כך מסירת 'חומר יתר' של תרשומות פנימיות לנאשם עקב סיווגן כחומר חקירה, עלול להרתיע את רשויות התביעה מפני עריכת רישומים חופשיים הנדרשים לשם גיבוש וקבלת החלטות בתיק".
כל צד מגן על עצמו הנדל אומר, כי הלכה היא שבמקום בו בזמן הראיון יש פרטים חדשים מהותיים - יש להביאו לידיעת הנאשם. ואולם, המדינה סבורה שבמקרה כזה יש להפנות את המתלונן להשלמת חקירה, כדי שאנשי הפרקליטות לא יהפכו לחוקרים ולא יידרשו להעיד על אותו ראיון. לעומת זאת, טען המערער בתיק בו דן הנדל, כי יש להעביר לידיו גם את תרשומת הראיון שהובילה לשליחת המתלוננת להשלמת חקירה במשטרה.
"המחלוקת בין הצדדים הינה תולדה של שאיפתו כל צד לשמור על האינטרסים החיוניים למילוי תפקודו. בצדק רב התביעה אינה חפצה להפוך לגוף חוקר. היא אינה מעוניינת שפרקליטיה יזומנו להעיד במשפט כגובי עדות. מבחינתה, די בכך שפרקליט יפנה את העד לחקירה משלימה, וכך תוכן התרשומת יגיע לידיעת הנאשם. מן הצד האחר, הסנגוריה מעוניינת לקבל את התרשומת כדי להבטיח שהנאשם יכלכל את צעדיו בהליך בכלל ולקראת חקירה נגדית של העד בפרט, כאשר התמונה המלאה מונחת לפניו", מחדד הנדל את המחלוקת.
בדייקנות של איזמל מנתחים מכאן עובר הנדל לרשימת מבחני העזר. הראשון: "אין דומה מצב בו במהלך ראיון עד מעלה בטבעיות ובאופן ספונטאני פרט חדש ומהותי בנוגע לאישום והפרקליט מפנה אותו מיידית לחקירה משטרתית, למצב בו בעקבות הפרט החדש פרקליט שואל את העד שאלות שנועדו להרחיב את היריעה העובדתית. במצב האחרון, אף אם תוכן הראיון תועד בחקירה המשלימה, תרשומת הראיון נכנסת בגדר חומר חקירה, אשר ראוי להעביר לעיון ההגנה".
השני: "הימצאותם של פרטים חדשים ומהותיים בגרסת העד בראיון בפרקליטות, שלא באו לידי ביטוי או שנסתרו בחקירה המשלימה של העד במשטרה. בהינתן פער כזה, הרי הודעת הנאשם בחקירה הנוספת אינה מהווה תחליף ראוי לתרשומת הראיון. משכך הנאשם רשאי להכיר את הגרסאות השונות שמסר העד".
השלישי: מועד עריכת הראיון - לפני הגשת כתב אישום או אחריו. "ככלל, עריכת ראיון עד לצורך העדתו במשפט לאחר הגשת כתב אישום היא פעולה שמטבעה מנותקת יותר משלב החקירה, לעומת ראיון עד שנערך טרם הגשת כתב אישום. בהתאם, ראיון עד בשלב שלפני קבלת החלטה על הגשת כתב אישום טומן בחובו, אם בכלל, יותר חשש שמא הוא יגלוש ל'השלמת חקירה'". השיקול הרביעי: "שינוי מהותי במיוחד, מצדיק יותר היענות לדרישת הסנגור כי יקבל מידע אודות אופן התרחשות הראיון בנוסף לתוכן הדברים שנאמרו".
הנדל מדגיש, כי "בבוא בית משפט להכריע בבקשת נאשם לקבל תרשומת ראיון עד כחומר חקירה מתבקשת זהירות מירבית. אמת המידה המרכזית היא שמירה על תפקודן התקין של רשויות התביעה מחד-גיסא, ושמירה על זכות הנאשם להתגונן בהליך הפלילי מאידך-גיסא. האינטרסים העומדים משני צידי המתרס חשובים ורגישים הם ועל כן יש להכריע בסוגיה בדייקנות של אזמל מנתחים".
במקרה הנדון, הורה הנדל למדינה להעביר למערער - נאשם בשורה של עבירות מין קשות ובראשן אונס בילדה בת 6-5 - תרשומת מראיון שערכה הפרקליטות עם הקורבן, שהיא כיום נערה בת 16. הוא קבע זאת לנוכח העובדה, כי בראיון זה קיים שינוי מהותי בגירסתה של הנערה.
