נשיאת בית הדין לעבודה בנצרת,
ורד שפר, ביקשה מנשיאת בית הדין הארצי,
נילי ארד, להחליט בנוגע לסמכות המקומית של בית הדין. בתגובה קבעה ארד (8.7.12), כי הסמכות כלל אינה שלה, אלא של השופטת בנצרת שהחלה את הדיון בתיק - עידית איצקוביץ-שחר.
שני אחים, חכם ואלמועתז בסול, הגישו תביעות נפרדות נגד חברת הבנייה בונה ריבה שבה הועסקו. לאחר מספר ישיבות קדם-משפט בפני איצקוביץ, ביקש אלמועתז לאחד את הדיון בשתי התביעות, ושפר קבעה שאיצקוביץ היא שתחליט. ואולם, איצקוביץ ציינה בהחלטתה: "מכתבי הטענות ומדברי התובע בדיון עולה, כי עיקר מקום העבודה שהיא העבודה נשוא התביעות בשני התיקים, בוצעה באזור המרכז. לכן, לדעתי, אין לבית דין זה סמכות מקומית לדון בתביעות ויש להעבירן לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב". מאחר שבאי-כוח הצדדים ביקשו שהתביעות יידונו בנצרת, העבירה איצקוביץ את ההחלטה לשפר.
אלא שגם שפר לא רצתה להחליט בנושא וקבעה: "לצורך החלטה בבקשתם של הצדדים להקנות לבית דין זה את הסמכות שאיננה מוקנית לו נוכח מקום ביצוע העבודה, הנני מורה על העברת התיקים לכבוד נשיאת בית הדין הארצי, על-מנת שתדון בה בתוקף סמכותה". כך הגיע התיק לשולחנה של ארד, אשר פסקה בצורה חד-משמעית: הסמכות היא של השופט הדן בתיק - לא של נשיא בית הדין האיזורי ובוודאי לא של נשיא בית הדין הארצי.
ארד מסבירה, כי יש הבדל מהותי בין החלטה בטענה בדבר חוסר סמכות מקומית לבין החלטה בבקשה להעביר מקום דיון. החלטה מן הסוג הראשון צריך לקבל השופט הדן בתיק, ואילו החלטה מן הסוג השני נתונה בידי נשיא בית הדין הארצי בתחום העבודה ובידי נשיא בית המשפט העליון בשאר התחומים.
המקרה הנדון הוא כאמור מן הסוג הראשון, ולכן "בנסיבות בהן בית הדין לעבודה אליו הוגש ההליך נעדר סמכות מקומית, אותו בית דין הוא בלבד הרשאי לקבוע אם יועבר ההליך לערכאה המוסמכת, לרבות בית הדין המוסמך. בתוך כך, ובמקרים החריגים ויוצאי הדופן בלבד, רשאי הוא לקבוע, בהחלטה מנומקת, כי יימשך לפניו הדיון בהליך, למרות העדר הסמכות המקומית". לכן, קבעה ארד, הכדור חוזר לאיצקוביץ, אשר תידרש לבחון האם מדובר באחד מאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן.
