בנק מרכנתיל התרשל כלפי לקוחה שערבה לחשבונו של אחיינה, כאשר לא עידכן אותה לגבי יתרות החובה ההולכות וגדלות בחשבון בטרם מימש את הערבות. בשל כך, חויב הבנק להחזיר לאחות שליש מהסכומים שגבה ממנה.
מרים שובל חתמה על ערבות לטובת חשבון הבנק של אחיינה איתי לביא, אשר נוהל בפועל בידי אביו, יוסי לביא. ביוני 2004 העביר הבנק 1.5 מיליון שקל מחשבונה של שובל לחשבונו של איתי לביא, לכיסוי יתרת החובה שנוצרה בו. שובל טענה שחתימתה על מסמכי ההעברה זויפה, אך שופטת בית משפט השלום בראשון לציון, ד"ר
איריס סורוקר, דחתה (15.7.12) טענה זו.
לעומת זאת קבעה סורוקר, כי הבנק הפר את חובת הגילוי שלו כלפי שובל, כאשר לא מסר לה את המידע המלא הרלוונטי לחתימתה על הערבות ולמימושה. "החתמה על מסמכי העברה אינה יכולה לשמש 'מסלול עוקף ערבות', הפוטר את הבנק מחובת היידוע כלפי הערב, אודות רמת הסיכון בחשבון החייב ואודות החלטתו לסגור את החשבון", קובעת סורוקר.
בנק מרכנתיל לא סיפק לשובל אפילו פעם אחת מידע על היקף הפעילות בחשבונו של אחיינה, רמת האשראי המאושרת, ההלוואות שהעניק ללביא ויתרות החובה השנתיות. סורוקר מדגישה, כי מדובר במידע רלוונטי לערב, מאחר שאלו הם גורמי סיכון העלולים להביא להפעלת הערבות.
בתחילת 2004 החליט הבנק לסגור את החשבון, לאחר שחשד שהפעילות בו מהווה
הלבנת הון ולאחר שיתרת החובה הגיעה ל-1.5 מיליון שקל. לאור זאת הפעיל הבנק את מנגנון הערבות של שובל והעביר תוכנית חיסכון מחשבונה לחשבונו של אחיינה - אך כל זאת מבלי ליידע את שובל. סורוקר אומרת, כי הבנק רשאי לשמור על האינטרסים שלו, אך לא תוך הזנחת חובותיו כלפי הערבה, במיוחד לנוכח העובדה שכוחו עולה במידה רבה על שלה.
עם זאת קבעה סורוקר, כי שובל נושאת ברוב האחריות להשתלשלות העניינים, שכן היא הייתה יכולה לדרוש מלביא מידע על ניהול החשבון ולנהוג בזהירות. לפיכך העמידה סורוקר את אשמו של הבנק על 30% בלבד, והוא חויב להחזיר לשובל 500,000 שקל. איתי לביא חויב לשלם לדודתו 1.5 מיליון שקל, והוא ואביו חויבו לשפות את הבנק ב-500,000 שקל.