בחוק הספורט בישראל יש כדי לפגוע בפוטנציאל להשגת מדליות אולימפיות בעתיד. יתר על כן: הוא גם מהווה חסם ברור בפני פעילות ספורטיבית תחרותית. הדברים מתייחסים במיוחד לילדים בפריפריה - האוכלוסיה שממנה יצמחו המדליסטים האולימפיים העתידים.
בשורת האיוב הזאת, ערב פתיחת האולימפיאדה בלונדון, כלולה בנייר-עמדה מיוחד של מכון ירושלים לחקר-שווקים. ירדן גזית, שהוא עמית-מחקר במכון, קובל בו נחרצות על מחדל, לפיו נדרשים הורים, בהתאם לתקנות מפורשות, לשלם מאות שקלים בשנה עבור תעשיית בדיקות רפואיות. מסתבר שיעילותן של בדיקות אלה לא רק מוטלת בספק - היא גם לא נבחנה מעולם בישראל, ובשל כך אף נאלצים ההורים לשלם ביטוח כפול ומיותר עבור ילדיהם. התוצאה מרה לא פחות: מספר הילדים העוסקים בספורט רק הולך ופוחת.
סרבול מיותר מכון ירושלים יוצא חוצץ נגד הסרבול המיותר שבחוק הספורט, המחייב כל ספורטאי בתחרות רשמית לעבור בדיקה רפואית בתחנה לרפואת-ספורט המוכרת על-ידי משרד הבריאות. בדיקה זו כוללת ילדים, ומגיל 17 אף דורש החוק מעבר בדיקת אק"ג במאמץ.
המכון קובל על שחוק הספורט הישראלי הוא מהגורפים והמחמירים בעולם המפותח, באשר הוא כופה על כל ספורטאי לרכוש ביטוח תאונות אישיות. הדברים חמורים במיוחד, בהתחשב בכך ששיעור הספורטאים מכלל האוכלוסיה בישראל הוא הנמוך ביותר במערב.
בהקשר לכך מטעים המכון כי רק בשתי מדינות אירופאיות קיימת חובה גורפת לעבור בדיקות רפואיות במאמץ, בעוד שבשאר היבשת, וכן גם בארה"ב ובאוסטרליה, אין בכלל חובה כזו.
כפילות מיותרת באשר לביטוח, קובע ירדן גזית כי הילדים והסטודנטים העוסקים בישראל בספורט נאלצים לשלם פעמיים עבור ביטוח, בעוד הם נזקקים לו רק פעם אחת. אחרי ככלות הכל מבוטחים ממילא הילדים שבמוסדות החינוך המוכרים בביטוח תאונות אישיות על-ידי הרשות המקומית שלהם, וזאת במסגרת תשלומי ההורים. משום מה אין הביטוח הזה קביל במסגרת חוק הספורט, מאחר ששמו של הילד אינו מופיע על גבי הפוליסה. לדברי המכון זועק המחדל הזה לשמיים, באשר הביטוח כשלעצמו בעצם מכסה כבר תאונות בכל מקום בארץ ובכל סוג של פעילות, ואפילו כזו שאינה קשורה לבית הספר.
ובאשר לסטודנטים - אלה הרי מבוטחים כבר, אוטומטית, על-ידי ההתאחדות שלהם, כשהם משלמים על כך ממילא במסגרת דמי החבר שלהם באגודות. המחדל לגביהם דומה למחדל הנוגע לילדים, באשר הם נדרשים, בדיוק כמוהם, לרכוש ביטוח נוסף על-מנת לעסוק בספורט.
הוצאות מיותרות מכון ירושלים לחקר שווקים יוצא גם חוצץ על תקנות הספורט, הקובעות דרישות מחמירות, לפיהן על כל מי שרוצה לעסוק בהדרכה ובאימון להיות בעל תעודה המוכרת על-ידי שרת הספורט. נייר העמדה של ירדן גזית מגלה שעל-מנת לזכות בתעודת מאמן כזו, צריך לעבור קורסים במשך כ-750 שעות אקדמיות ולשלם עבורם כ-16,000 שקל בממוצע. כתוצאה מכך פוחת הביקוש לקורסי המאמנים, כך שבכל ענפי הספורט בישראל, למעט כדורסל ורכיבה על סוסים, מתקיימים קורסי המאמנים במרכז הארץ בלבד.
התוצאה היא מחסור חמור במאמנים בפריפריה. על-פי נייר העמדה, מרבית המדינות האירופאיות, כמו גם ארה"ב ואוסטרליה, אינן מתערבות על-ידי חקיקה בתכנים המקצועיים הדרושים להסכמת מאמנים ומדריכים.
המלצות יעילות כדי לצאת מן הסבך הזה ממליץ המכון לאפשר לילדים עד גיל 18 להשתתף בתחרויות-ספורט, עם אישור של רופא-משפחה, ולהקל בדרישות גם עבור מבוגרים; לאפשר לאיגודי הספורט להכיר בביטוח תאונות אישיות קבוצתי, המוענק במסגרת מוסדות-חינוך ומוסדות להשכלה גבוהה, ולחסוך מההורים ומהספורטאים תשלומים יקרים עבור ביטוח נוסף מיותר; להעביר את סמכות ההכרה במאמנים ובמדריכים לאיגודי הספורט, באשר הם בקיאים יותר ממשרד התרבות והספורט בכל הנוגע לדרישות המקצועיות של הענף. בסיכומו של דבר ראוי היה לעשות רוויזיה בחוק הספורט כדי שיתאים כמה שניתן למציאות הישראלית העכשווית.
