העליון: לא להרחיב חזקת מסוכנות של נאשמים

חזקת המסוכנות של נאשמים, לצורך הארכת מעצרם עד תום ההליכים נגדם, קיימת אך ורק בעבירות המנויות במפורש בחוק, ואין להרחיב אותה לעבירות אחרות. כך אומר (יום ג', 24.7.12) שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל. חוק המעצרים קובע, כי חזקת המסוכנות קיימת בעבירות שדינן מוות או מאסר עולם; בעבירות על בטחון המדינה; בעבירות סמים למעט שימוש או החזקה של סם למטרות אישיות; עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק חם או קר; אלימות כלפי בן משפחה. במקרים אלו, על הנאשם להוכיח שאין הוא מסוכן כדי שבית המשפט יוכל לשחררו לחלופת מעצר. הנדל אומר: "הסדר זה פועל לשני כיוונים. האחד - שהחזקה ניתנת לסתירה. האחר - אף אם העבירה אינה מופיעה ברשימת העבירות המקימות חזקת מסוכנות, ייתכן כי נסיבות המקרה עודן מלמדות על מסוכנות מצידו של הנאשם. ועדיין, אין דין אחד לכל העבירות. יש כאלה הזוכות, כשלעצמן, ביצירת חזקה. יש כאלה שלא. "השתייכות לכל אחת מהקטגוריות איננה נתון גמיש אלא קריאת כיוון שביצע המחוקק לבית המשפט העושה את מלאכתו בתחום רגיש זה. בכך אמר המחוקק את דברו, ומכך אין להתעלם. הבחנה זו תשפיע על קיומה של חזקה אם לאו ואף על עצמת עילת המעצר. לצד זאת גישת המעצר הינה אינדיבידואלית ויש לבחון את העצמה גם על-רקע הנסיבות הפרטניות של המקרה הנדון. לתפיסתי, אין מקום להרחיב את חזקת המסוכנות גם לעבירות שאינן מופיעות בסעיף 21(א)(1)(ג). לא בכדי נקבעה הרשימה. חזקה על המחוקק ששקל מתי יש לקבוע חזקה, ולא מצא הוא לנכון לתקן את הרשימה כפי שהיא נקבעה". עוד אומר הנדל, כי על בית המשפט לדון בכל מקרה לגופו לפי הנאשם ולא לפי העבירה המיוחסת לו, שכן "לא לחינם נוקט סעיף 21(א)(1)(ב) בלשון 'הנאשם' ולא בלשון 'העבירה'. זוהי דרך המלך בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למעצר עד תום ההליכים". הדברים נאמרו בהחלטתו של הנדל לקבל את ערעורו של יוסף שרלו על הארכת מעצרו עד תום ההליכים נגדו. שרלו מואשם בקשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום מגורים, החזקת מכשירי פריצה, התנגדות למעצר, החזקת נכס החשוד כגנוב והיזק לרכוש במזיד. שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, עודד מודריק, קיבל את ערעור המדינה על החלטת בית משפט השלום והורה על מעצרו של שרלו, אך הנדל הפך את ההחלטה והחזיר על-כנה את החלטת שופט השלום צחי עוזיאל. הנדל הסכים לדון בערעור למרות שמדובר בגלגול שלישי, באומרו שהוא מעורר סוגיות משפטיות שחשיבותן חורגת מעניינו של שרלו. הוא קובע, כי נסיבות העבירה אינן מצדיקות את מעצרו של שרלו וכי ניתן להסתפק בחלופת המעצר שקבע עוזיאל. לדברי הנדל, יש להבחין בין שרלו לבין שני הנאשמים האחרים, משום שנגדו לא תלוי ועומד מאסר על תנאי. "צדק בית משפט השלום בקבעו כי יש לבחון ביתר שאת את נסיבות 'העושה' לצד בדיקת נסיבות 'המעשה'", קובע הנדל.