עיריית אילת מחויבת לשלב במערכת החינוך בעיר 55 ילדים של מהגרים בלתי חוקיים מדרום סודן, הנמצאים בעיר למעלה מחמש שנים. הקמת מסגרת חינוכית נפרדת לילדים אלו בקיבוץ אילות "אינה סבירה ובלתי מידתית ומהווה הפליה פסולה המצדיקה את התערבותו של בית המשפט". כך קובעת (2.8.12) שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע,
רחל ברקאי.
ברקאי קיבלה את עתירותיהם של מקצת מילדי המהגרים ודחתה את עמדת עיריית אילת, אשר טענה שאינה מחויבת לשלב במערכת החינוך בעיר את מי ששוהים בארץ בצורה בלתי חוקית, וכי גם מסיבות חינוכיות יש מקום להפרידם מיתר התלמידים. מדובר בילדיהם של מי שנהנו עד לאחרונה מהגנה קולקטיבית למהגרים מדרום סודן, הגנה אשר הוסרה לאחר ההתייצבות במדינה זו ולפיכך הם מיועדים להרחקה מהארץ. משרד החינוך אומנם ציין שמדובר במדיניות ייחודית לאילת ואישר שהמסגרת בקיבוץ אילות אינה עומדת תחת פיקוחו, אך טען שלנוכח הנסיבות הייחודיות של ריבוי המהגרים באילת - יש לאשר את מדיניות העירייה.
ברקאי אומרת, כי הזכות לחינוך מוקנית לכל ילד המתגורר בישראל, בלא קשר למעמדם של הוריו. רשות מקומית חייבת לרשום כל ילד לבית ספר הנמצא באזור מגוריו, וקיבוץ אילות אינו עונה על הגדרה זו. כמו-כן, מסגרות החינוך הנפרדות הקיימות בארץ לאוכלוסיות שונות - כגון נוצרית, מוסלמית וכדומה - אינן נכפות על איש וזכותו של כל הורה לשלוח את ילדו לכל מסגרת באזור מגוריו, וזאת בניגוד לכפיית המסגרת באילות על ילדי המהגרים.
יש ניסיון בקליטת עולים מאתיופיה "כל עוד החקיקה מתווה מסלולים ברורים וחד-משמעיים לשיבוץ ילדים בבתי ספר, משרד החינוך אינו יכול לקבוע מדיניות של סגרגציה בחינוך, הנוגדת את הוראות החוק. סגרגציה יכולה להיות על בסיס רצוני של הפרט המוציא עצמו מן הכלל אך לא של הכלל המוציא מתוכו את הפרט או, קבוצת פרטים בעלי מכנה משותף, אלא על בסיס הוראות החוק", אומרת ברקאי. לדבריה, הדרך היחידה לרשום ילד למסגרת שאינה באזור מגוריו היא על בסיס יכולתו האישית, דבר שלא התקיים בעניין הנדון.
ברקאי מוסיפה: "אם מבקש משרד החינוך לראות במדיניות של חינוך נפרד לילדי העותרים, כחלק מן המאבק הכללי של המדינה בתופעת ההסתננות האמורה ורצונה של המדינה לשמור על אופי המדינה, בהתחשב בזמניות שהייתם של מבקשי המקלט בישראל, מן הראוי היה שתינקט מדיניות אחידה בכל הארץ, אף על דרך תיקוני חקיקה, ואין כל הצדקה לקיומה של מדיניות פרטנית לגבי העיר אילת, בשונה מן המדיניות ברחבי הארץ ובניגוד לדין".
לדברי ברקאי, מאחר שהילדים שוהים בארץ חמש שנים ויותר, שוב אין כל הצדקה להרחקתם ממערכת החינוך הרגילה בנימוקים של השתלבות או שוני תרבותי. היא מזכירה, כי לישראל - כמדינה קולטת עלייה - ניסיון רב בשילוב שכזה, וגם ניסיון ספציפי ביחס למהגרים מאפריקה בדמות העולים מאתיופיה. עוד היא אומרת, כי גם מבחינה כלכלית אין מקום להפרדה זו, שכן מדובר כאמור ב-55 ילדים בלבד שניתן לרשום חמישה מהם לכל בית ספר יסודי באילת.
"מתן לגיטימציה להסדר של הפרדה בחינוך, על יסוד מדינת המוצא של הילדים ומעמדם המשפטי, הינה חסרת תקדים בעולם המערבי ולא ניתן ליתן לה יד. הילדים לא חטאו במאום בהגעתם ארצה. ההחלטה לבוא לישראל ולהישאר בה הינה החלטה של הוריהם ולא שלהם ועל כן, אך מוטב כי משרד החינוך ינהג בהם בהתאם לאחריות המוטלת עליו מכוח חוק ומכוח אחריותה של מדינת ישראל, בהיותה צד לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד", קובעת ברקאי. "מחובתנו לזכור ולא לשכוח את דבר היותנו פליטים בגולה בעבר הלא רחוק, את עובדת היות מדינת ישראל בין המדינות הראשונות שחתמה על אמנת הפליטים, כמי שתקומתה מחיי פליטות ושואה".
