"החקירה כולה נוהלה ב
רשלנות. מעורבים שחקירתם הייתה דרושה לא נחקרו ושאלות מהותיות ומתבקשות, לא הוצגו לנחקרים כולם. התובעת שהגישה את כתב ה
אישום לא עשתה דבר בעניין, לא בדקה את חומר החקירה כפי שמתבקש היה שתבדוק, לא בדקה מסמכים שהוצגו לה, ולא ביקשה השלמת חקירה. היא הגדילה לעשות בכך שהתעלמה מראיות כבדות משקל שהונחו לפניה, והפכה לכתב-אישום את הודעתו של מתלונן, אשר על פני הדברים עלה כי אינה אמינה וכי היא עומדת בסתירה לראיות אחרות לרבות ראיות אובייקטיביות, כפי שהרחבנו בכך. כך הוגש כתב אישום אשר חטא לעובדות שעלו מתיק החקירה והציג אותן באופן מטעה".
כך קובעת (6.8.12) שופטת בית משפט השלום בירושלים,
תמר בר-אשר-צבן, שקיבלה את תביעתו של עו"ד ישראל בלומנטל נגד המשטרה בשל כתב אישום חסר יסוד שהגישה נגדו. המשטרה חזרה בה מכתב האישום בעקבות גישור בפני השופט
אמנון כהן, ובר-אשר-צבן חייבה אותה לפצות את בלומנטל ב-95,000 שקל.
החוקרת היא שהתחכמה באפריל 2005 שימש בלומנטל כאחראי על המאבטחים במועדון "האומן 17", כאשר פרצה תיגרה בין צעיר שביקש להתגנב למועדון וחבריו לבין כמה מן המאבטחים. בלומנטל נחקר באזהרה חודש מאוחר יותר בחשד שהיה מעורב בתיגרה, למרות שהעדות היחידה נגדו הייתה של אחד מאותם צעירים. בר-אשר-צבן קובעת, כי עדות זו הייתה חסרת מהימנות, נסתרה בראיות אובייקטיביות ועמדה בניגוד לכל העדויות האחרות שלפיהן לא היה בלומנטל מעורב בתקרית.
בלומנטל הכחיש מכל וכל את החשדות נגדו, הציע להיבדק במכונת אמת ואף ביקש להגיש תלונה נגד מי שלטענתו העידו שקר נגדו. המשטרה טענה שבלומנטל התחכם והתחמק ממתן תשובות, אך בר-אשר-צבן קובעת שהמתחכמת הייתה דווקא החוקרת, אשר הלכה סחור-סחור ובשום שלב לא אמרה לבלומנטל במה בדיוק הוא חשוד. עוד נמצא, כי המשטרה לא עשתה כל מאמץ לאתר עדי ראייה נוספים.
טיוטת כתב האישום נגד בלומנטל הוכנה באוגוסט 2008 - דהיינו 28 חודשים לאחר האירוע. בתגובה לטיוטא ביקש בלומנטל לסגור את התיק מחוסר אשמה, ואף הציג מכתב של אחד המתלוננים ולפיו לא היה לו כל חלק בתיגרה. בר-אשר-צבן קובעת שהתובעת המשטרתית כלל לא קראה את מכתביהם של בלומנטל והמתלונן, אלא רק תייקה אותם בצירוף תרשומת: "הגיע אליי נ4 (שיגע אותי!) נתן לי מכתב ביד (שימוע) רצה לסיים כמה שיותר מהר". נ4 הוא נאשם 4 - בלומנטל.
ההסבר של המשטרה נדחה כתב האישום נגד בלומנטל הוגש 33 חודשים לאחר האירוע, אך כבר בעקבות ישיבת הגישור הראשונה חזרה בה המדינה ממנו על-פי הצעתו של השופט כהן. למרות זאת טענה המשטרה, בתגובתה לתביעת הנזיקין של בלומנטל, כי היה יסוד להגשת כתב האישום וכי לא הייתה כל רשלנות בהתנהלות. עוד טענה, בתצהיר שהוגש מטעמה לבית המשפט, כי חזרה בה משיקולים של הערכת הראיות, יעילות הקצאת המשאבים ועוד.
בר-אשר-צבן דוחה מכל וכל את טענתה של המשטרה: "לא התקיימה הדרישה של סיכוי סביר להרשעת התובע, ומלכתחילה לא היה מקום להגשת כתב האישום נגדו. בנסיבות אלו, הרושם העולה הוא שהחלטת התביעה על חזרה מכתב האישום נגד התובע נבעה מסיבה אחת, והיא שלא היו לתביעות ראיות כדי לבסס אישום נגדו וכאמור, לא היה סיכוי סביר להרשעתו" - אך המשטרה הבינה זאת רק לאחר המלצתו של כהן.
העובדות מוכיחות את ההפך לדברי בר-אשר-צבן, קיים פער עצום בין תיאור התיגרה בכתב האישום לבין זה שעלה מחומר הראיות, וכך נוצרה "תמונה מוטעית וממילא שגם מטעה". בעיקר מצביעה בר-אשר-צבן על כך שמכתב האישום נעלמה לחלוטין העובדה שהמתלוננים ביקשו "להתפלח" למועדון ושהם התפרעו ותקפו את המאבטחים. כמו-כן, התעלמה התביעה לחלוטין מריבוי הראיות לכך שבלומנטל לא השתתף באירוע, וכתוצאה מכל אלו התעלמה מכך שהסיכוי להרשעתו הוא נמוך עד כדי אפסי. בהקשר זה מזכירה בר-אשר-צבן את דברי השופט
אליעזר גולדברג: "תוצאותיו של ההליך הפלילי, גם אם אינו מסתיים בהרשעה, גורליות מכדי שייעשה 'ניסוי' בהגשת כתב אישום".
בהתייחסו להיקף הנזק שנגרם לו טען בלומנטל, כי הליכי הסרק והתמשכותם חייבו אותו להמתין עד שניגש לבחינת ההסכמה של לשכת עורכי הדין. המדינה טענה שהוא יכול היה לגשת לבחינה כל עוד לא הורשע, אך בר-אשר-צבן קובעת שהעובדות החד-משמעיות מלמדות שהצדק עם בלומנטל. בלומנטל תבע 375,000 שקל, ובר-אשר-צבן זיכתה אותו כאמור ב-95,000 שקל ובעוד 20,000 שקל הוצאות.
